הכול ולא כלום
צריך לומר את האמת, עולם הערכים הציוני-דתי מאתגר במיוחד. הרבה יותר מזה של העולם החרדי או החילוני, וסליחה שלשם המאמר הזה אני נאלץ להשתמש בהגדרות כוללניות שכדרכן נכונות רק באופן כללי. הקושי הזה נעוץ ביומרה הציונית דתית לקדש את הכול, לגלות את המשמעות של הכול.
הרבה יותר פשוט לדבוק במטרה כשישנו ערך אחד מובהק ושאר הערכים בטלים לו או חסרי משמעות. העולם החרדי הליטאי מקדש את לימוד התורה, נקודה. משכך מערכת שלמה מתגייסת להאדיר את הערך הזה. מי שלומד תורה פטור מעבודה , הגיוס לצבא נתפס כמאיים על הערך המקודש הזה וממילא הוא יורד מסדר היום. כל אימת שעולה רעיון הגיוס הוא נתפש כגזירת שמד. נכון יותר או נכון פחות – זה קל למימוש, יש כאן שחור ולבן, טוב ורע. סולם ערכים חד-ערכי ופשוט.
גם בעולם החילוני הליברלי זה מאוד פשוט. חופש זה שם המשחק. החופש לבחור. החופש להתבטא. החופש למחות. החופש לממש את זכויותיי כרצוני. החופש להגדיר את עצמי גבר או אישה ואפילו הגוף שלי לא יכפה עלי את זהותי. החופש להגדיר מחדש את מבנה המשפחה. חופש שכל כולו זכויות הפרט והס מלהכפיף את הזכויות הללו לערכים אלוקיים ולקדושה. החופש והזכויות הן קודש הקודשים. קל לגייס לזה אנשים, זה מצטלם טוב, זה מרגש. "אל תגיד לי מה נורמלי, אני אהיה כל מה שבא לי", שרים במצעדי הגאווה..
העולם הציוני דתי בחר לו עולם מורכב הרבה יותר. הוא מאמין בכל. רבים מבני הציונות הדתית שתו בצמא את תורת הרב קוק ולמדו להאמין שבכל יש קודש. לימוד התורה – קודש. חיי משפחה – קודש. מפעלי חסד – קודש. יגיע כפיים – קודש. ארץ ישראל – קודש. רפואה – קודש. מדע – קודש. אפילו בחילוניות ובכפירה מסתתרים ניצוצות של קודש – הרי הכפירה היא בעיטה בתורה מצומצמת של הגלות, והשתוקקות לתורה שלמה שתגאל את הכול. ומדינת ישראל, חילונית ככל שתהיה – היא כמובן קודש.
והינה האתגר הגדול – אנחנו מכירים אותו בהרבה תחומים בחיינו – כשהכול חשוב, לפעמים כלום לא חשוב. נדמה לי שאחת הסיסמאות המתעתעות היא זו של בני עקיבא: "תורה ועבודה". משתמע ממנה שיש שני ערכים זהים בחשיבותם, האחד – תורה. השני – עבודה. מכאן הדרך קצרה לכל ההשוואות: "תורה ומדע", "תורה ואומנות", "תורה ומוסיקה", "תורה ואסתטיקה", "תורה ויוגה", הכול אותו דבר. הכול חשוב. ולא היא, יש ערך אחד שהוא נשמת הערך השני. בגלל שיש תורה – יש משמעות לעבודה. בגלל שיש קודש יש משמעות לחול. בגלל שיש עץ חיים יש משמעות לעץ הדעת. ומכלל הן אתה שומע לאו – ללא הקודש, החול נעשה חלול. חול שכזה לפעמים גם ילחם בקודש.
על החיים ועל הדעת
כמעט כל מלחמת הדעות היום סובבת סביב שאלה אחת: למי אנחנו מחויבים, לעץ החיים או לעץ הדעת ? הציונות הדתית שואפת למציאות השלמה לפיה אלמלא חטא אדם הראשון היה אוכל מעץ החיים, דבק באלוקיו, ומיד אוכל מעץ הדעת על מנת להבין ולדעת את פשר הרצון האלוקי. כחלק מהתפישה הזאת יש בציונות הדתית סלידה עמוקה מכפייה. לא זרקנו מעולם אבנים בשבת לא רק מפני שפחות אכפת לנו מקדושת השבת ולא רק מפני שאנחנו חרדים מפני קריעת קרעים בחברה הישראלית, אלא גם מפני שאנחנו לא רואים טעם בשבת כפויה, באנשים שרוצים לחלל ואנוסים לקדש.
נדמה לי שאחת הבשורות הגדולות של הציונות הדתית יכולה להיות נאמנותו המוחלטת של איש הדעת המודרני, איש המדע והכלכלה, איש הצבא והממשל – לעץ החיים. ענווה שמבקשת לדעת עוד ועוד אבל כל העת קשובה לדעת התורה.
יש לי תחושה שבימי קורונה זו אפילו בשורה שהעולם מוכן לשמוע. מזמן לא התאחדו כל גאוני עולם, כל המנהיגים והמצביאים הגדולים סביב התחושה הפשוטה שאנחנו לא ממש יודעים.
אז מה כן?
אני חושב שצריך להתרגל להרים ראש ולומר בשמחה את העולם האמוני שלנו. לפני שנים יצאו אנשי " שלום עכשיו " בסיסמה: "שתי מדינות לשני עמים". הם היו הזויים, איש לא החשיב אותם. אבל הם המשיכו לומר את שלהם, אחרי שנים אימצו ראשי הממשלה של הליכוד את האג'נדה הזאת. גם אנחנו להבדיל צריכים לדבר קדושה בלי לפחד. שוב ושוב. בלי לזלזל באיש, בלי להעליב, רק לומר את ה"כן" שלנו כמה שיידרש. השלב הראשון הוא מאבק על הזהות היהודית, אבל זהו רק צעד טקטי, השלב הבא יהיה להפוך את הזהות להזדהות.