אודי טנא
אודי טנא צילום: יוסי זליגר

1.

הפגנות הן כלי חשוב בכל מדינה הרואה עצמה כמדינה דמוקרטית ומתוקנת. על אף הקורונה, השכילה מדינת ישראל לאפשר את חופש ההפגנה מתוך הבנה כי בלעדיו אין אפשרות לשמור על מסגרת חיים ראויה.

בשנים האחרונות, אנו עדים לתופעה מדאיגה בהן ההפגנות חצו כל גבול אפשרי. ניתן לדוגמא את ההפגנות מחוץ לביתו של אביחי מנדבליט בפתח תקווה בהן כמה קיצוניים תקפו אותו מילולית ביציאה מבית הכנסת. המשך הפגנות אלה הוא בפעילות עניפה של אנרכיסטים בבלפור המבקשים להשתמש בכלי חשוב זה, כדי לנסות ולהפיל ממשלה.

מה שאותם אנרכיסטיים קיצוניים אינם השכילו להבין הוא שממשלה מחלפים בקלפי. מיליוני אנשים בישראל מבקשים לעצמם ממשלה לאומית יציבה ולא כזו המושתת על גנרלים מתוסכלים לשעבר.

כל מי שנחשף לשיח סביב ההפגנות, בעיקר ברשתות החברתיות, מבין כי אותן הפגנות בבלפור אינן הפגנות "תמימות". תמונה בה ראשי המחאה ישבו וסעדו ליבם במלון יוקרתי בירושלים, היא אולי ההסבר הטוב ביותר עד כמה זו לא הפגנה עממית, אלא כזו המבקשת לקבוע תודעה מזויפת. מיליוני שקלים נשפכו ונשפכים על אותן הפגנות ולא בכדי אנו עדים לרמת הטרלול שיש בהן.

הגענו למצב בו יכולים לבזות בהן את סמל המדינה דרך התערטלות מבישה של אחת המפגינות ואף דרך ביזיון תפילין שהיה בהן. לצערנו היד עוד נטויה. למי שתהה, החיבוק התקשורתית לאותן הפגנות אינו פרופורציונלי למידת השפעתן על השיח בישראל.

כנגדם, מתייצבים מאות מפגינים מידי שבוע, מול בית של השופטת אסתר חיות בתל אביב. בלי כספים עלומים ממקורות מפוקפקים אלא רק עם אמת אחת בלב, להחזיר את בג"ץ למקומו הראוי ואת מדינת ישראל למקום בו השופטים לא שולטים בנו אלא נבחרי הציבור.

2.

תופעת ההתערטלות הציבורית בהפגנת האנרכיסטיים מתקשרת לידיעה הנוראית משבוע שעבר על מעשה האונס באילת. מה כבר לא נאמר על נושא רגיש זה. הגענו למציאות בה אנו רואים ושומעים על הזוועה הזו וממשיכים לכאורה כרגיל בשגרת חיינו.

שיגרת החיים שלנו היא כזו שאירוע רודף בה אירוע ומשכך, אנו שוכחים את מה שהיה כבר הבוקר. מעשה זה, שרבים טוענים ובצדק כי הוא דומה למעשה פילגש בגבעה התנ"כי מהווה נורת אזהרה לכולנו. לא רק על המעשה עצמו אלא סביב ההתעלמות שלנו כמעט לחלוטין מהאירוע על החיים שלנו. קל להגיד לעצמנו שזה "הם" ולא "אנחנו" אבל כל מי שרואה בעצמו כאדם מעורב חברתי ומבקש להשפיע, לא יכול להגיד לעצמו "ידינו לא שפכו את הדם הזה".

מדובר כאמור במלחמת תרבות שמתחילה מלמעלה ומחלחלת מטה. מעשה מזוויע של בני הנוער הוא רק סימפטום שמעיד על המחלה הכרונית. כאשר מדברים על כפייה דתית לכאורה, שוכחים להדגיש את הכפייה החילונית שיש פה בישראל בשם חופש הביטוי. די לנסוע על כביש איילון בת"א או בגין בירושלים כדי לראות איך לדאבון לב מחפיצים נשים וביתר שאת.

כל עוד קיימת בכנסת ועדה של תכליתה הוא "קידום מעמד האישה" הרי שהאי סימטריה תמשיך להיות מונצחת. נשים בעם ישראל לאורך כל הדורות תפסו מקום הכי משמעותי שיש. לא כי הן עקרות בית, אלא בגלל שהן עיקר הבית ועיקר הלב של עם ישראל.

מי שרוצה דוגמא לכך, לא צריך שיעורי חינוך מיני בבית הספר או בג"ץ של מועמדות לשירות המבקשות להשתבץ בשם "השוויון" ליחידות הכי קרביות של צה"ל. כדי להגיע אל הטבעיות האמיתית יש פשוט ללכת לבית ההורים או הסבים ולראות את היחס הראוי בין בעל לאישה.

המאמר פורסם בעלון ''גילוי דעת''. אודי טנא הוא יועץ תקשורת ומנהל משברים, בעל חברת "טנא תקשורת"

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו