מצוות מעקה והלנת שכר

בשתי מצוות בפרשה האדם נדרש לקחת אחריות על ההשלכות של מעשיו, ולתכנן מראש כך שאחרים לא יפגעו מהתנהלות לא מספיק שקולה.

ד"ר מירי (לאור) כהנא , ח' באלול תש"פ

ד"ר מירי כהנא
ד"ר מירי כהנא
צילום: עצמי

בפרשה מצוות רבות, ברצוני להתייחס לשתיים מהן שרלוונטיות מאד גם כיום, אך למרבה הצער לא תמיד נתפסות כחלק ממערך קיום המצוות של האדם הדתי.

האחת היא מצוות מעקה: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (דברים כב ח). התורה פונה לבעל הבית שיש בביתו מפגע בטיחותי. חז"ל מבהירים שהכוונה לכל מקור סכנה, לאו דווקא גג ללא מעקה, גם בריכת מים ללא גידור מתאים או חשמל שלא חובר כראוי שייכים למצווה להתקין מעקה. בני הבית מן הסתם מודעים לסכנה, ויכולים להזהר, אבל זה לא מספיק. בעל הבית צריך להיות אחראי, ולוודא שאין בביתו סכנה כלל.

המצווה השנייה היא איסור הלנת שכר: "לֹא-תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא-תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת-נַפְשׁוֹ וְלֹא-יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל-ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים כד יד- טו). התורה מתייחסת כאן לעני, שעיכוב השכר הוא בנפשו ממש, כי בכסף הוא צריך לקנות את מצרכי הקיום הבסיסיים, וכמאמר הגמרא: "כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו" (ב"מ קיב ע"א).

אך הלנת שכר אינה מוגבלת לעניים בלבד, כפי שמתברר מחומש ויקרא: "לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד-בֹּקֶר" (ויקרא יט, יג). אמנם כיום כשההעסקה היא לטווח ארוך מקובל לשלם פעם בחודש ולא כל יום, אך השכר של עובד זמני, כמו עוזרת בית או בייביסיטר, שמקבלים שכר לפי שעות חייב להיות בו ביום, וכך גם השכר של עובדים שנשכרו באופן חד פעמי, כמו עובדים באירוע או במעבר דירה.

התפיסה של התורה כאן היא תפיסה עקרונית, וחלק מהותי הן מהתפיסה של עבודת ה' והן מהתפיסה של ההתנהלות בין אדם לחברו: בשתי המצוות האדם נדרש לקחת אחריות על ההשלכות של מעשיו, ולתכנן מראש כך שאחרים לא יפגעו מהתנהלות לא מספיק שקולה. לא מספיק לומר שהעולה לגג יזהר או שהשכר ישולם בהמשך, בעל הבית הוא הוא האחראי להתנהלות בביתו, והוא לא יכול לקבוע כל חוק שנראה לו, למרות שמדובר בבית או בעסק שלו. יש סף מסוים של פגיעה באחר שהתורה מציבה כגבול אדום, הן כשמדובר בסכנה לנפש, והן בפגיעה מוסרית.

ויותר מזה: כשאדם עסוק בקיום הבסיסי ובהשרדות יום יומית גם האחריות שלו על אחרים היא מוגבלת, אך ככל שהיקף הפעולות של האדם בעולם גדול יותר (בניית בית, העסקת פועלים) כך גם האחריות שלו להשלכות הרחבות של פעולותיו גדלה, והוא מחוייב לכל מי שנמצא תחת חסותו, בין אם הוא אורח ובין אם הוא פועל. את המחיר של ההשלכות של התנהלות בעייתית צריך לשאת בעל הבית עצמו, ולא החלשים שתחתיו.

ניתן לראות את הטלת האחריות הגדלה ככל שגדל היקף הפעילות של האדם גם במצוות נוספות, אך נראה ששתי אלו רלוונטיות במיוחד לבני ימינו, והן חובה דתית בדיוק כמו מצוות שבת או כשרות, גם אם משום מה הן לא תמיד נתפסות כך.

הכותבת מרצה לתנך וללשון, מכללת אפרתה