דיברתי השבוע עם לא מעט הורים, מורים ומומחים. הנה שלוש המלצות שהם כולם מסכימים עליהן, לקראת פתיחת שנת הלימודים השבוע:
ראשית, למצוא פתרון טוב יותר לכיתות ה' ומעלה. אם הייתי מספרת לכם לפני שנה שהמדינה תבקש מילדים בני 10 להישאר כל היום מול המחשב לבד בבית למשך שלושה ימי לימוד בשבוע, הייתם חושבים שזו טעות.
עם כל הכבוד לנסיבות המורכבות, לא יכול להיות שזה הפתרון שאליו הגענו. כיום, לחשוב מחוץ לקופסה זה אומר לחשוב מחוץ לכיתה: שילכו למוזיאונים, לפארקים, שילמדו בגן ציבורי, שקבוצות קטנות ילמדו יחד בבתים של ילדים, בהשגחה הורית. לא יכול להיות שאנחנו מציעים להם שנת לימודי טיקטוק רצופה, בגיל כה צעיר ורגיש שבו הם כל כך צריכים התפתחות אנושית, רגשית, חברתית.
שנית, סינון מחשבים. משום מה זה נחשב עניין "של דוסים", אבל למה לאמלל ילדים קטנים בכל המגזרים, ולאפשר להם להגיע בהקלקה אחת למחוזות מסוכנים כל כך? אם לילד עד גיל תשע אסור לחצות לבד את הכביש, איך מותר לו להיחשף לכל הרוע והניצול שיש לעולם להציע? חברות כמו "רימון", "נטספרק" או "נתיב" מאפשרות לא רק להימנע מתכנים שאנחנו לא רוצים שילדים יגלשו אליהם, אלא גם להגביל את שעות הגלישה. עם יד על הלב, כשאבא ואימא יוצאים בבוקר לעבודה, האם הם רגועים להשאיר את הילד כל היום מול מחשב?
ושלישית – אנחנו המורים של ילדינו השנה. כבר אי אפשר לשגר אותם בבוקר לבית הספר ולקבל אותם בחזרה אחר הצהריים. הקורונה שינתה את הכללים גם כאן. יותר ממה שהם ילמדו השנה בספרי הלימוד, הם ילמדו מאיתנו, מההתנהגות שלנו, מההתמודדות שלנו עם המשבר.
הם יזכרו לנצח איך ההורים הגיבו למצבי לחץ, איזו אווירה הייתה בבית, האם צרבנו את זה בזיכרון כתקופה כיפית ומאתגרת או שידרנו היסטריה ודכדוך. יותר חשוב ממה שלומדים בזום – זה ללמוד איך אימא מגיבה כשהזום מתנתק בפעם השלישית ברבע שעה.