היחס המפלה לטובת מפגיני בלפור פוגע במאבק בקורונה

היעדר הסימטריה באכיפה מול מפגיני השמאל גורם לכך שישראלים רבים מחפשים וממציאים טריקים כדי לעקוף את ההנחיות למאבק בנגיף.

ד"ר חיים שיין , י' באלול תש"פ

ההפגנות בבלפור
ההפגנות בבלפור
צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90

הזכות להפגין היא זכות יסוד, נגזרת מחופש הביטוי, ובלעדיהם אין דמוקרטיה אמיתית.

אודה שיש לי הערכה לבני אדם שיוצאים מבתיהם כדי לקדם ערכים ורעיונות שהם מאמינים בהם, ובלבד שאל ההפגנות לא מתלווים הפרות חוק וסדר, פגיעה בשוטרות ושוטרים, איומים והפרעה בלתי סבירה לחיי בני אדם אחרים. גם אני השתתפתי בהפגנות בכפר מימון נגד ההתנתקות ההזויה וכעסתי על רבני הציונות הדתית, שבמלל ריק על אחדות מזויפת ויתרו על המשכן, ועל אחרים שבאותה עת ממש דאגו לעצמם לפיצויים ולקרקעות.

אין במציאות זכויות אבסולוטיות, כולל זכויות יסוד. גם במימוש זכויות צריכים להתקיים סבירות, מידתיות ואיזון עם זכויות אחרות. ההפגנות בבלפור בימים שמגיפת הקורונה משתוללת הן פגיעה קשה, ולדעתי גם אנושה ביכולתם של פרופ' רוני גמזו, מערכת הבריאות וממשלת ישראל כולה להתמודד עם המגיפה. כדי להוריד את התחלואה הציבור נדרש למידת אחריות מיוחדת. כדי שהציבור יעמוד בדרישות ויציית להנחיות, עליו להיות משוכנע ביושרה ובאמינות של המערכות שאמורות להתמודד עם הנגיף.

הרושם שמתקבל הוא שיש שופטים בבית המשפט העליון שעיקר דאגתם לקיום ההפגנות, שמקדמות את האג'נדות האישיות שלהם. יש שופטים שדואגים פחות לתושבי מצפה כרמים, ומודאגים מאוד ממשפחות מחבלים שמא ביתן ייהרס. בהפגנות ימין מול מעונו של רה"מ יצחק רבין ז"ל, בשנות ה־90, הנשיא אהרן ברק הטיל מגבלות קשות על המפגינים - רק 500 מפגינים ועד שעה 21:00 בלבד. בהפגנות ימין בית המשפט מגביל, ובהפגנות השמאל בית המשפט מגלה הבנה והתחשבות מפליגות. אם בית המשפט העליון נותן גיבוי חוקי בלתי סביר להפגנות, החרדים מבקשים לדאוג לאינטרסים הלגיטימיים של ציבור הבוחרים שלהם, כמו נסיעה לאומן לראש השנה או פתיחת בתי כנסת לתפילות. ברחבת הכותל נדרשים לקפסולות, ובבלפור - הפקרות מוחלטת. על פי אותו היגיון שמחלחל מבית המשפט העליון, שר התרבות מבקש לקיים מופעי תרבות בנוכחות כמה שיותר קהל, ושרת התחבורה מעוניינת להפעיל כמה שיותר קווי תחבורה ותעופה. כאשר כל ממסד דואג לצרכים שלו, אי אפשר לצפות שהציבור יציית לכללי הזהירות הנדרשים.

פרופ' גמזו ביוזמתו היה צריך לפנות לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ ולשכנע את שופטיו כי התקהלות המונית, של אלפי אנשים במתחם מוגבל, היא סיכון אפידמיולוגי ממשי. את הזכות להפגין אפשר לממש עם מספר מוגבל של מפגינים. גם אם בפועל יהיו מיעוט מפגינים, התקשורת ממילא מנפחת את המספר והאפקט הציבורי יושג. הנחישות של פרופ' גמזו בפנייתו לראשי אוקראינה מעידה על גבורה כלפי חוץ ועל חולשה מהותית כלפי פנים.

היחס המפלה לטובה כלפי מפגיני בלפור והיעדר סימטריה באכיפה ובהתנהלות גורמים לכך שישראלים רבים מחפשים וממציאים שטיקים וטריקים כדי לעקוף את הוראות מערכת הבריאות. אם המצב באמת חמור כפי שהוא מוצג, הרי ההפגנות בכיכר רבין ובבלפור צריכות להיפסק או להצטמצם. כל עוד הם ממשיכות להתקיים אין שום סיכוי שהישראלים יצייתו להוראות. כשאנשי רפואה ממליצים למפגינים לבוא בלי מכשירים סלולריים, וחוכמולוגים מציעים להעמיד בהפגנות מול השוטרים פנסיונרים שמצויים בקבוצות סיכון, יש תוספת סכנה ממשית לשלום הציבור. הסיכוי, אולי היחיד, של פרופ' גמזו להצליח במשימה הקשה שלו, היא ההפרדה המוחלטת בין משפט, פוליטיקה ובריאות. כשהשלושה מעורבים, מתרבים ענני הסערה.

באדיבות ישראל היום