לְעֵת מְצֹא

כדי לשמוח באירוע כלשהו, יש להכין את הכלי שלנו. שיהיה גדול ויפה, כדי להתמלא ברצון, בשמחה. ובמילים אחרות: להתכונן חומרית ורוחנית

תגיות: שרון קן
שרון קן , י' באלול תש"פ

שופר
שופר
צילום: iStock

אז עוד מעט ניחוח אלול וחגי תשרי (שכנראה יקבלו השנה צורה אחרת בעקבות גברת קורונה), סליחות, המלך בשדה, יום בריאת העולם וגזר יום הדין. ואני לא יכולה שלא להיזכר בחג האחרון של שנה שעברה. אז הלב שלי הבין באמת את מה שהשכל ניסה לאותת כבר חודשים ארוכים: לַכֹּל זְמָן וְעֵת. 

את חג שבועות ההוא חוויתי לראשונה בתור אם בישראל.

באותו חג שבועות, כשנשארתי עם הנסיכה שלי וכולם הלכו ללמוד,  חוויתי בשיא את ההבנה המחלחלת שעכשיו מתחיל משהו חדש. שאני צריכה להתחיל-להמשיך לפלס לעצמי דרך חדשה. זה היה בשקט- בשקט, כמו משק כנפיים של פרפר לבן לכבוד החג, כמו מעבר דף בספר עב כרס. 

עבודת ה' שלי משתנה. 
משרטטת גבולות, בודקת עומקים, מלאה מחשבות. 
ובעיקר מחשבת מסלול מחדש.

אצלי זה לא עובר כל כך חלק, האמת. מבחינתי זו מעין נסירה, פרידה כואבת ומייסרת שעד עכשיו מזיזה לי מיתר בלב וגוש בגרון. זו מן סגירת דלת למנוע מאוד משמעותי עבורי, ופתיחה של שער עצום וגדול, קורן שמחה, צחוק, אור ותום. זהו ויתור שמצריך נשימה עמוקה בשביל מהות אחרת, חשובה פי אלף. זו הבנה שמצריכה המון הכלה.

לא ללכת ללמוד כל הלילה? דחילק, מכיתה ה' אני עושה את זה! הפעם הראשונה היתה בבית כנסת המרוקאי עם עוד שלוש חברות וגרעינים לפיצוח (לא ברור. מה אנחנו אוהדות כדורגל?). ועכשיו, הלב שלי הלך ונסדק במהלך החג ובלי שאף אחד ראה ברחו כמה דמעות מלוחות. ורק שאלתי את הקב"ה, למה, למה הבאת לי כזאת אהבת תורה אם היא מיותרת? אם היא לא מתממשת, אם היא לא יוצאת לפועל.. איך אני מתקדמת מכאן? 

לפעמים יש בחירות שהן שלמות לחלוטין אבל הן לא פשוטות, ואפילו גורמות לך להיקרע מבפנים. אני חושבת שכך הרגיש, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מנהיג גאולתה של מצרים, שלא נכנס לארץ ישראל, כי הוא בחר, בחר בדם ויזע ודמעות, בעם ישראל. בחר בעם הסגולה על פני אהבתו ותשוקתו הגדולה: ארץ הקודש. כמה תפילות משה רבנו שפך, כמה חלומות הוא גנז, כמה רצונות ירדו לטימיון. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אני הקטנה הרגשתי כך, ויש פעמים שעדיין מרגישה. זו יותר מסתם החמצה או תחושת פספוס, שהרי זו התחלה של משהו אחר, חדש ונשי. אני יודעת שמישהו אחר יכול לשמור על הבת שלי ואני אלך לשמוע שיעור. זה לא הפואנטה. זה לא מרגיש כמו שצריך, לא מרגיש נכון. ועדיין, צער רב היה בחלקי (ולפעמים עודנו קיים).

אמת שלא מוטלת עלינו חובת לימוד תורה, ואמת גדולה וחשובה היא ברכת "שעשני כרצונו". 
אבל לפעמים, כמו שריר בגוף האדם שצריך לחזק, גם ברוח האדם, יש שריר של לימוד תורה, כדי שנזכה באמת לחיות חיי תורה. אז וגם עכשיו, עודני בתהליך; ומה זה תהליך אם לא הלך, מסע, דרך- העיקר להמשיך להיות בתנועה!

ברור לי שעבודת ה' בתור אישה, בתור רעיה, בתור אמא לילד ובתור אמא לארבעה, שונות זו מזו. 
ואני הקטנה חושבת, שבכל תחנה, בכל שלב, כדאי ורצוי לכל אישה באשר היא לעצור מדי פעם ולראות מה נכון ומדויק עבורה. כל אחת היא עולם ומלואו, וכל אחת בתחנותיה ותקופותיה השונות והיפות שתנסה להקשיב לעצמה: איך, כמה וגם למה. ואגב, לשים לב: אולי מה שנכון עבורי- פחות יתאים לחברתי, וכן ההפך. אבל כך או כך, בכל שלבי המציאות, לנסות להיות עם יד על הדופק: איפה להנמיך ציפיות ומעשים ואיפה רק להגביר הילוך.

חלילה לא 'לכבות' לגמרי את עבודת ה', לדאוג שתמיד יש שלהבת של מודעות רוחנית ונפשית (והעובדה היא שבכל זאת- הילדים גם הם גדלים ויבוא היום שאשכרה, ממש תוכלי לשבת על הספה בנחת ולפנות לעצמך זמן). ועם אותה שלהבת, לבדוק עם עצמי: אולי כן יש אפשרות לתפילת מנחה, לפרק תהילים קבוע, לשמוע שיעור במרשתת או במקום מגוריי, ללמוד משהו לפרשת שבוע מתוך ספר עם עצמך, אישך או חברתך, ועוד ועוד.

ואותו הרעיון, גם לגביי עבודה שבלב, התפילה. איזה מקום היא תקבל אצלי ובתוכי, ואם בכלל יהיה לה מקום? חוזרת ואומרת- כל אחת ועבודת ה' שלה, ואם מישהי שונה ממני שמחה בדרכה, אני אשמח גם בשבילה. אבל להגדיל ראש, לא לתת לזמן לנהל אותך, להוביל אותו! גם מהפן הרוחני. 

למה? כדי להיות מחוברות למקור ולהרוות את הצימאון.
להיות מחוברת למעיין, למעיין ששמו הקדוש ברוך הוא. 

לחגי תשרי דאז, כבר הגעתי יותר מוכנה. השתדלתי ללמוד קצת פה ושם, וגם להבין שברוכשם, לגמרי ברוכשם, אני השנה לא נכנסת לתפילות. ועם זאת- כן לנסות לחוות את היום, כי זה יכול להאיר לי את כל היום והחג, ולתת משמעות. להשתדל שלא יעבור לידי, אלא בתוכי. 

אז איך, למען ה', לחוות אותו? טוב, כאן זה לגמרי "שעשני כרצונו". להבין מה חשיבות היום והחג המדובר עוד לפני כל הבישולים וההכנות. למשל אם חודש כסלו רק החל אפשר ללמוד על החג שמגיע לקראת סופו. או לנסות לקחת לעצמי כמה רגעים קצובים להתפלל במהלך החג, ואם גם זה לא מתאפשר, לכוון את ליבך ממקומך. 

ועם מה שאני מצליחה לקיים מצוות לקט- לשמוח בכך! (ולא, זו לא תעודת עניות, זה ייצר הרע לחשוב כך!) פשוט להגיע, להשתדל להגיע, מוכנה. לימי הקודש, ימי החול ושבת המלכה.

האדמו"ר מסלונים אומר על הפסוק: " עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא" (תהילים ל"ב, ו'): 
'לעת מצוא', היינו מוצאי שבת ומוצאי יום טוב.

'על זאת יתפלל כל חסיד'- עם מה הוא יוצא מן השבת ומן היו"ט. ובאמת השאלה העיקרית היא במה הוא נכנס לשבת ויו"ט, כי ה-'עת מצוא' תלוי באופן כניסתו, כפי שרוצה לקבל מקדושת היום... ויבחר לו עניין מסוים בו הוא לקוי, לעבוד עליו במשך השבת.
ואחר זאת יתפלל כל חסיד אליך 'לעת מצוא', מה הוא נוטל עימו בצאתו מן הקודש.

אבל אם נכנס ריקם הרי הוא יוצא כלעומת שבא...
השאלה היא במה יוצאים ממנה, האם התחולל בו מפנה, והאם נהפך לבריה חדשה".
(נתיבות שלום (על חנוכה), עמ' קט"ו)

כדי לשמוח באירוע כלשהו, וזה נכון הן לימי החול והן לימי הקודש, יש להכין את הכלי שלנו. שיהיה גדול ויפה, כדי להתמלא ברצון, בשמחה. ובמילים אחרות: להתכונן חומרית ורוחנית. שנזכה כולנו!

אחרי ראש השנה, יום כיפור וסוכות, אחרי שלא הייתי במקדש המעט כדי לא להפריע למתפללים.. בחג המאסף- שמחת תורה, החג שבו לוקחים את המטען לתקופת החורף, סופסוף הלכתי בהרגשה שלמה לבית הכנסת. שם, עם כל הריקודים והסוכריות שחילקו וספרי התורה שנשאו על כפיים, הרגשתי כאילו הקדוש ברוך הוא אומר לכל הנשים, עזבו הכל, בואו, ועכשיו! 
בואו ותיכנסו, כי אתם, הנשים והטף, הכי חשובים!