מטיל מום בקדשים ורומס מסורת

קם רב צעיר, ברוך כישרונות, אשר מעז להתיר בריש גלי נושא רגיש שבמשך דורות רבים טופל בדיסקרטיות ובעדינות. תגובה לרב אברהם סתיו

הרב מנחם מקובר , י' באלול תש"פ

הרב מנחם מקובר
הרב מנחם מקובר
צילום: מירי צחי

אנו נמצאים בתקופה לא פשוטה, בה השיח על תוצאות המתירנות תופס כותרות. תקופה בה גבולות מטשטשים ונרמסים, תקופה בה התא המשפחתי מאבד את משמעותו וערכי יסוד מחפשים את זהותם ומקומם הראוי.

בתוך כל המבוכה הזו קם רב צעיר, ברוך כישרונות, אשר מעז לקום ולהתיר בריש גלי נושא רגיש שבמשך דורות רבים טופל בדיסקרטיות ובעדינות.

ברגל גסה הוא מטיל מום בקדשים, ורומס מסורת רבת שנים של התייחסות לנושא רגיש זה. איני מתכוון במסגרת מאמר זה לפרט ולדון בצדדים ההלכתיים והפנימיים של הנושא לעומקם, אלא לדון במהות הנושא בכמה זוויות. מעבר לעצם ההיתר קיימות לדעתי כמה וכמה סכנות שהינן פועל יוצא של דבריו, שהינן חמורות לא פחות, וגם עליהן ברצוני להצביע.

המחבר מתייחס לאיסור כאל איסור שבמצבים מסויימים הינו איסור קל מדרבנן, שאולי חל רק על גברים נשואים. הוא גם עושה חילוק בין מצבים שונים, הקלים פחות וחמורים יותר. דומני שעצם בסיס הדיון לוקה בחסר. כמה וכמה הלכות אנו מקיימים כיום שרוב עניינן ובניינן הוא מדברי סופרים, וחכמים החמירו בהלכות מדרבנן לעיתים יותר מאשר הלכות מהתורה! וכי נקל בשלוש תפילות ביום? איפה הגבולות? וכי מעבר אפילו על איסור קל אינו חמור ברגע שמתירים אותו מלכתחילה?

מקובלנו שחכמים ברוח קדשם גזרו גזרות שונות שמטרתן להרחיק את האדם מעברה. הם העמיקו בעומק נדבכי הנפש בראותם אילו מעשים עלולים "להחטיא" – לא רק מלשון חטא אלא מלשון החטאה. ישנן נקודות יסוד בפסיכולוגיה של האדם שלא השתנו במהלך הדורות, וכשם שלא נהין כיום להתיר איסורי שבות בשבת שהינם גזרות חכמים, מדוע הותרה הרצועה דווקא באיסור זה? וכי המחבר חושב שחכמים לא היו מודעים לפני שנות דור למציאות הביולוגית של האדם אותה המחבר תיאר בפרוטרוט במאמרו? וכי חכמים לא הכירו את הקושי בהתמודדות בנושא? אלא שהחכמים גרסו שקיימת פה סכנה רוחנית של התמכרות האדם לעצמו ולתאוותיו, ומשום כך הציבו בפניו את האתגר של השמירה. דומני שאותם קשיים מיניים שהיו אז - קיימים גם כיום. וכשם שאז נדרשה התמודדות – כך גם כיום.

ומה הלאה? אם לדברי המחבר הותרה הרצועה, ונמנעים מלהתמודד, מדוע שהשלב הבא בדרך לא יהיה היתר של ביאת פנויים ופנויות (שלה קוראים חז"ל בפשטות בשם ביאת זנות). ניתן לפי מתווה ההלכות של התורה למצוא דרך להתיר גם זאת, ולדבריך – מדוע לא? מה השלב הבא בדרך לרמיסת כל גדרי הצניעות וההרחקה? אין לדבר סוף וגבול!

נקודה חינוכית חשובה: מה המסר לדור הצעיר? שמרימים ידיים? שמשנים את רוח חז"ל וההלכה במקום להתמודד? במקום לתת כוחות, להתעצם, להדגיש את היופי שבחיי הקדושה לעומת המתירנות שהורסת כל חלקה טובה. יש להדריך ולחנך, וכשיש צורך לטפל בצנעא במקרים בעיתיים, אולם לא בריש חוצות וברגל גסה.

לסיום, עוד נקודה שמאד צורמת לי. דומני שהמחבר יודע היטב שבזהר הקדוש איסור זה הינו מהחמורים ביותר, אחד מאילו שהתשובה לא מועילה בהם! אמנם בעולם החסידות ניסו להמתיק גלולה מרה זו, אולם המסר ברור. הנזק הרוחני, הפנימי, הפגיעה בעולמות העליונים גדולה. דומני שהתעלמות המחבר מהיבט זה הינה חלק ממהלך הפוגע בקדשי ישראל ובמהותם הפנימית (ואולי המחבר אינו רואה בספרות הסוד חלק מהותי מקדשי ישראל??, אתמהה).

בפרוס עלינו השנה החדשה, ובעיצומם של ימי התשובה של חודש אלול, אני תקווה ותפלה שנזכה להתקרב אל עולמות הקדושה. שנזכה להתחבר אל הנקודה הפנימית שבקרבנו, ומתוכה להעצים ולרומם את כוחות הקדושה והטהרה לשם בניין של עולם במלכות שד-י.

הכותב: רב מכללת אמונה וראש המדרשה לידע המקדש. מחברם של ספרים בנושא המקדש ועולם פנימיות התורה.