100 שנה לתקיפת הרכבת מדמשק לחיפה

חנה קוטלר מספרת על החוויות המטלטלות שעברו על נוסעי הרכבת מדמשק לחיפה ב-20 באוגוסט 1920. ואיך קשור הרב קוק לסיפור?

חנה קוטלר , י"א באלול תש"פ

רכבת ישראל. ארכיון
רכבת ישראל. ארכיון
צילום: KAPLAN DANIEL/GPO

על יד מלון 'מגדל ירושלים' ישנו רחוב שקט הנושא שלט ועליו הכיתוב: רחוב 'אנג'לו לוי ביאנקיני'.
לולא שלט רחוב זה, המאורעות שאירעו בדיוק לפני 100 שנה עלולים להישכח, דברי ימי הטרגדיה בחרבת גאזלה (סוריה) עדיין לא סופרו.

רחוב 'אנג'לו לוי ביאנקיני'
צילום: באדיבות המצלם

סבי מנדל גודמן השאיר יומן בו מתועד הסיפור המרתק, התיעוד מגובה על ידי קטעי עיתונות מאותם תאריכים.

התיעוד הושלם על ידי השוואה לתיעוד אשר כתב דודי מדרגה שניה הארי (אהרן) גודמן לימים, מראשי אגודת ישראל בבריטניה.

"לעולם לא אשכח את היום הטרגי ההוא, יום שישי 20 באוגוסט. בשעה 5 לפנות בוקר, הרכבת יצאה מדמשק בדרכה לחיפה. ברכבת נסעו אבדול רחמן פאשא, ראש ממשלת סוריה, יחד עם חברי הקבינט, בנוסף היה עמנו אנג'לו לוי ביאנקיני, קצין בחיל הים האיטלקי וחבר משלחת הציונית. (ביאנקיני הגיע לארץ בכדי לפגוש את חיים וייצמן ואת חברי היישוב, השיג את נאמנותם של חברי ממשלה בריטיים ומנהיגים ערביים. ב1920 נשלח על ידי שר החוץ האיטלקי לבחון את המצב בארץ).

הרכבת התקדמה לאורך גיאיות חורן ועמקיה הפראיים. בכל תחנה נקהלו נכבדי המחוז ועמדו למשמר כבוד בכדי לברך את האורחים הנכבדים עמנו ברכבת. אולם כאן, בחרבת גאזלה, כראות אחד הערביים את ראשו של אחד הקצינים הצרפתיים שהציץ מבעד לחלון הרכבת התחיל לצעוק: 'יש כאן צרפתי', ומיד אחר כך נשמעה הפקודה 'הביאו את הרובים'. הכדורים החלו לשרוק לכל עבר. והטרגדיה התחילה.

אז דיברתי אל ביאנקיני פניו היו חיוורים כסיד ותנועתו העידה שעצביו מתוחים. ביאנקיני מלמל 'חושבני שהם מחפשים צרפתי' מיד אחרי שביטא מילים אלו התחיל לצאת אל מסדרון הרכבת.

היריות התגברו, הכדורים התחילו לפגוע באנשים. שברי זכוכית התפזרו לכל עבר.

פקידי הצבא הערביים אשר היו על הרכבת, לא הראו שום התאמצות בכדי להגן על הנוסעים. פתאום פרצו לתוך הקרון ערבים וצעקו: 'האת מסארי' - הבו את כספיכם. ואנו הורקנו את ארנקינו. איימו עלינו 'אנו נשחט את הצרפתים' ובכדי להדגיש את כוונתם התקרב אלינו נער בן 12 סימן באצבעותיו בגרונו בכדי להראות לנו כיצד תהיה אותה 'שחיטה'.

הורדנו מהרכבת לרציף ושם עברנו חקירה צולבת בערבית ומטבע הדברים לא הבנו דבר. עם מעט מילים באנגלית ניסנו לשכנעם שאיננו צרפתיים. מפני שכל מי שנחשד בהיותו צרפתי נהרג, כפי שסחבו כומר צרפתי ורצחוהו ברציף. ביאנקיני וקצין איטלקי נוסף נלקחו (ולאחר מכן נודע לי שנרצחו).

נשארנו ארבעה אנשים מכל החבורה, שתי אחיות אנגליות. אני ואחי. הובלנו למשרדי התחנה. שם ראינו את עבדול רחמן פאשה. ואת נשיא מועצת הממלכה אלדרובי. ראש הממשלה התנצל בפנינו על אי הנעימות שנגרמה בנסיעה ואמר: 'שלחנו מברק לדרעה ומחר השייח' יבוא לסדר את העניין'.

נדרשנו לעלות אל המדרגות שם נשארנו לבדנו. שמענו יריות מרציף התחנה ורעדנו מפחד המוות. לפתע נשמעה הקריאה 'אפתח' פתחו הדלת. והדלת נשברה על ידי הרובים וכלי הברזל.

לפנינו עמד חורני פניו מגואלות בדם. 'אתם צרפתים' התחיל לגעור בנו ומתנועותיו הבנו שהוא רוצה להמשיך את מעשיו הנבזים אשר התחיל בקומה מתחתינו. בהכינו את המחסנית בכדי לירות, בצעקה הספקנו לחמוק מהחדר תוך כדי שחיפינו בידינו על ראשינו.

הרגעים נדמו לנו כנצח, עד ששומר בדואי ליווה אותנו דרך הכפר לאכסניה בחרבת גאזלה כאן היינו בטוחים לפי שעה, משום שפגשנו עוד 20 פליטים מהרכבת, כולם ערבים ומהם שמענו את המעשה הנורא אשר אירע, שרים נרצחו יחד עם נוסעים אחרים. הרכבת כולה נשדדה והתחנה הייתה לשדה מערכה אמיתית.

השמש החלה לשקוע בשעה בה יצאנו ממקלטנו הארעי מלווים על ידי השייח' ראשיד אל התחנת רכבת שם חיכתה לנו רכבת משא שהייתה צריכה לקחת אותנו מחרבת גאזלה.

בתחנה עצמה שוב התגלע ריב בין שתי חמולות בדואים. חמולה אחת רצתה להחזיקנו במשמר. וחמולה שניה רצתה לשלחנו לחופשי.

סוף סוף, הרכבת התחילה לנוע בדרכה לדרעא. שכבנו על שקי התבואה שהועמסו על הרכבת , מאושרים חשבנו עצמנו כאשר ראינו במרחק את אורות העיר דרעא.

אושרנו היה מוקדם מידי משום שכל יתר הנוסעים נסעו באותו הלילה לחיפה ברכבת המשא שיצא בחצות. רק אותי ואת אחי אסרו ברגע עלייתנו לרכבת נוספת אשר תיקח אותנו לחיפה.

שוב נשמעה האשמה 'צרפתים אתם'. לשווא ניסינו להסביר בכל דרך כי איננו צרפתים. הלא ראו כי לא נותר לנו דבר, שהרי כספינו, כובעינו ומעילנו נלקחו מעימנו. אך הם בשלהם. איימו עליינו ברוביהם ולקחו אותנו העירה שם שוב ערכו בדיקה מדוקדקת בכיסינו ולקחו מאיתנו את הדברים היחידים שעוד נשארו, עניבה וקופסת גפרורים. שם נלקחנו שוב לתחנת המשטרה ושם נחקרנו.

בדרעא הצלחנו להוכיח לשלטונות כי איננו צרפתיים. והם הודיעונו שלמחרת יורשה לנו ללכת לחיפה. השם חיפה שימש לנו סמל לתקווה.

מעולם לא ראינו את אותם הזוועות שהיינו עדים להם באותו בוקר של אוגוסט ה- 21 בדרעא עיר הבירה של חורן. ישבנו בודדים בתחנת המשטרה, מחכים לקצין שייקח אותנו לתחנה הרכבת לעבר חיפה.

לפתע נשמעו צעקות וירי. הפורעים תקפו את תחנת המשטרה, השוטרים ברחו ואנו שני אנגלים שאינם מדברים את השפה, מנסים להסביר לאחד העומדים שיקחנו לשיח'. בדרך נעצרנו על ידי ערבי בדואי שנפנף לעברנו בחרב גדולה והכריח אותנו לחלוץ את נעלינו וכעת נשארנו מחוסרים כל, לבושים רק בחולצה ומכנסיים.

לבסוף הגענו לשיח' שקיבל את פנינו בחום, הוא ליווה אותנו עם עוד עשרה שומרים עד לאכסניה. שם נפגשנו עם מנהיג הבדואים, אמיר מחמוד פאור, ידענו שאנו בטוחים כאן, שהוא אף יגן עלינו בחייו אם הדבר יביא לכך.

השיח' היה מנחם אותנו פעם אחר פעם, 'עוד רגע קט והרכבת תיסע לחיפה'. אך ידענו שהרכבת לא תיסע כל עוד הפרעות בחורן.

למחרת קנה עבורנו השיח' בגדים ערבים וכיוון שלא הייתה רכבת הציע שנרכב לסמך הנמצאת באיזור בריטי.

בשעת הצהריים שמנו פעמינו לדרך מלווים בשיח' ובעוד עשרה מאנשיו. שמחנו להשאיר מאחורינו את העיר של שוחד, שחיתות וגניבה בדרעא.

רכבנו על סוסינו דרך רמתא עד שהגענו לאירביד. ברגע שהגענו לאירביד ראינו שרבים היו לבושים בסגנון אירופאי ולא כולם ענדו רובים.

המופתי, קצין משטרה ונכבדים נוספים יצאו לקראתנו. עייפים ויגעים הובלנו לביתו הפרטי של סלאח אל מוסטפה טל.

מאז היום הנורא בחרבת גאזלה והשוד והביזה שהייתי עד ראיה לו בדרעה פגעו קשות באמונתי באנושות. אך באירביד עמדתי משתהה מול ידם הרחבה והנדיבה אשר נתנו בידנו לחם לאכול ובגד ללבוש, מיטה ומרחץ.

אירביד היא עיירה שלעולם תישאר חרוטה באותיות זהב אצל כל מי שנהנה מנדיבותם ונתקבל בשמחה בהימלטותו מידיהם המגואלות בדם של החורנים.

לאחר הרפתקאות רבות, המשכנו לרכב עד שנגלה לפנינו ים כינרת, טבריה ועמדת שמירה בריטית 'סמך'.

'זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב', לפנינו ראינו את כל הארץ המובטחת, ארץ התקווה.
כאן עלה בידינו להשיג מכונית משא אשר תוביל אותנו לארץ ישראל.

נכנסתי אל הארץ פעמים רבות ומכל עבריה, אך מעולם לא נכנסתי אליה מלא בכל כך הרבה שמחה.
שבעה ימים הלכנו בדרך.

חרבת גאזלה ודרעה הם נחלת העבר. הגענו הביתה. רק מספר שעות בודדות הפרידו בינינו לבין זוועות העבר. בזמן קצר זה, עברנו את התהום אשר הבדיל בין שני עולמות, את עולם חסר האחריות, זדון, פשע, אכזריות ושוד. מול עולם השני שבו שלום ואחוה ישוררו, עבודה ושקט, מלאכי השלום של עתיד מזהיר וספוג אושר.

הסיפור ממשיך, כפי שתיעד שמעון גודמן, על פי זיכרונות אביו (מנדל גודמן) וכך כתב:

"שני האחים הגיעו לחיפה ללא דרכונים ומסמכים כלשהם, לבושים כערבים וטוענים שהם בריטים. הם נשאלו אם הם מכירים מישהו שיוכל לזהותם. האחים לא מצאו מישהו טוב יותר מאשר רבה של ירושלים, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהכירם עוד מקהילת מחזיקי הדת בלונדון שאחד ממייסדיה היה אביו של אבי (אברהם דוד גודמן). כאשר הרב קוק שמע שהאחים הגיעו בלא שום חפצים, אמר, 'אם כך הדבר, אין בידיהם תפילין' ואכן שלח שליחים מירושלים אשר בידיהם תפילין.

אבינו (אהרן גודמן) אשר זכה שהרב קוק היה סנדקו בזמן שהיה רב קהילת 'מחזיקי הדת' הניח תפילין אלו מידי יום. הזכיר שאביו (מנדל גודמן) סיפר שהדבר שהחזיק אותם ונפח בהם תקווה לאורך כל ההרפתקאות הייתה תפילתם התדירית של פסוקי התהילים.

לדעתי, המסר שניתן לקחת מסיפור זה, הוא, כיצד פעם אחר פעם האחים חוו סיעתא דשמיא דרך ניסים גדולים ועל ידי שליחי הקב"ה שהושיטו יד לעזרתם לאורך כל אשר אירע עימם.

יתר על כן, לאחר כל ההרפתקאות כאשר ראו סוף סוף את ארץ ישראל מרחוק, ידעו שהגיעו הביתה.