הצהרות בלי כיסוי

לומר שאתה הולך עם האמת שלך גם אם תשלם על זה מחיר - זה אמיץ. להכריז את זה כשאתה יודע שלא תשלם מחיר - זו צביעות.

אריאל פייגלין , י"א באלול תש"פ

אריאל פייגלין
אריאל פייגלין
צילום: יהושע מנשה

אני עומד לכתוב כמה דברים קשים מאוד, ורק שתדעו שאין לי בעיה אם בגלל זה תפסיקו לבוא להופעות שלי. אני מוכן להמר על כך ששלוש המחשבות שעברו לכם בראש, בסדר הזה, היו: אבל מעולם לא הייתי בהופעה שלך, לא ידעתי שאתה בכלל מופיע, ובכלל, תזכיר לי מי אתה?

למה אני מוכן להמר על זה, כי אלו היו המחשבות שחלפו לי בראש כשראיתי את הכתבה המפרגנת ששודרה אתמול בכאן 11, ונשאה את הכותרת ההירואית "זכות הצעקה: משולי רנד ועד לשם טוב האבי - כך נשמע פסקול המחאה".

אחד אחד נעמדו גיבורי הגיטרה מול המצלמה, והכריזו שדי, שנגמרה תקופת השתיקה, מעכשיו הם אומרים את דעתם על המצב במדינה, ולא משנה להם מה המחיר הכלכלי שהם ישלמו את זה.

תשמעו, זה אומץ. ועוד בתקופה הכלכלית הלא פשוטה שאנחנו נמצאים, ככה לוותר על כל ההופעות וההכנסות. מי אמר שאין גיבורים יותר במדינה. נכון, שולי רנד ותמיר בר (שם טוב האבי) עצמם, לא אמרו דברים שעלולים לפגוע בקהל שלהם, אבל השאר, איזה אומץ. שאפו.

מי זה השאר אתם שואלים? בואו נשחק משחק, אני אכתוב פה את השמות שלהם, ועל כל שם שאתם מזהים אתם תשימו בהזדמנות שקל בקופת צדקה: יריב בן יהודה, אריה ואבשלום הספרי ('דבליו-סי'), אקו, רון חורש וקובי מנדלבאום, אדם גורליצקי, יונתן רוזן ועוד, אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון, קופות הצדקה לא ייתעשרו מהמשחק הקטן שלנו.

אם נניח שנייה את הציניות בצד, יכול מאוד להיות שהם כולם יוצרים מוכשרים, באמת, את חלק מהשמות (והשירים שלהם) אפילו הכרתי לפני, אבל, וזה אבל גדול, אני מעולם לא הייתי הקהל שלהם.

הם אמנים ששרו, יצרו ופעלו בתוך הבועה התל אביבית, וכעת, כשהבועה הזו נודדת לכיכר פריז ולמעון בבלפור, הם נודדים איתה. להגיד שאין לך בעיה להפסיד קהל זה טוב ויפה, אבל כמה ביביסטים רקדו לפני המחאה הזאת בהופעות של יונתן רוזן? כמה ש"סניקים היית מוצא במסיבות שאקו תיקלטה בהם?

התלונה שלי היא לא עליהם, יוצר צריך זמן מסך ופרסום כדי להתקדם, והם ניצלו את הבמה המכובדת. התלונה שלי היא על כאן 11, שבמסווה של כתבה אובייקטיבית שהתיימרה לתעד "איך יצרה המחאה בבלפור את אחת התקופות הכי צבעוניות במוזיקה הישראלית", פשוט נתנו במה לשיח של שיסוי ופלגנות.

בלי להיכנס לדיונים מוזיקליים על איכות השירים שהופיעו בכתבה, דבר אחד אני יכול להגיד בוודאות, צבעוניים הם לא היו. כולם היו אחידים, בעלי אותו מסר, ואני מוכן להמר על כך שכולם התקבלו במחיאות כפיים בסביבה ובקהל של היוצרים. ככה לא עושים טלוויזיה.

וכן, זו דעתי, ואני אגיד אותה גם אם זה אומר שיפסיקו להקריא את הטורים שלי בתאטרון הבימה ובכיכר פריז...