שתי סדרות גדולות נעשו על משטרת ישראל בשנה וחצי האחרונות, שתיהן נעשו ב'כאן 11'.
'מחוז ירושלים' הייתה כל מה שחלמנו עליו במשטרת ישראל: מקצועיות, אדיבות ואנושיות; 'מנאייכ' לעומת זאת, נוצרה מהחומר שממנו מכינים סיוטים: שחיתות, רצח, הון שלטון ויחסי מרות.
פרק הסיום של העונה הראשונה של 'מנאייכ' שודר אתמול בלילה, סוגר חלק מהקצוות, מותיר אחרים פתוחים, אבל בעיקר מותיר אחריו את הידיעה – כאן 11 ורועי עידן שיחקו אותה בענק.
דרמת המשטרה והפשע בת עשרה פרקים בסך הכל, מטפסת בקלות לראש רשימת הסדרות הטובות שנוצרו פה, בוודאי בעשור האחרון. הליהוק המעולה, הכתיבה המשובחת וגם הצילום וההפקה הם ברמה בין-לאומית. אגב, חלק מהסצנות באמת צולמו בחו"ל, ממש לפני שהקורונה סגרה את שדות התעופה.
הייתה נקודה אחת שהפריעה לי בסדרה, והיא סצנות האגרוף. שלום אסייג שחקן מחונן ואני חושב שהוא עשה פה את תפקיד חייו, אבל הסצנות הכי גרועות בסדרה הם כשהוא מתחיל ללכת מכות. (אזהרה, ספוילר. אם לא ראיתם מוזמנים לדלג על פסקה הבאה).
איזי (אסייג) מתכופף עם היד, קאט, ברנס עף אחורה. הייתי מוכן להחליק את זה, אבל בפרק האחרון זה קרה שוב. ברק (עמוס תמם) שולח יד, קאט, איזי עף אחורה ומתחיל לדמם. בחייאת, ראיתי סרטי בוגרים עם סצנות אגרוף יותר מוצלחות. נקווה שבעונה השנייה הנושא הזה ישתפר.
הייחודיות של הסדרה, לפחות בעיניי, זה בעצם העובדה שהיא פשוט מספרת סיפור טוב. נכון, שחקנים טובים זה חשוב. ונכון, נושא נפיץ ומרתק תמיד עוזר לייצר באזז ועניין. אבל אם אין סיפור טוב בבסיס, כל הבאזז ויכולות המשחק לא שוות הרבה. קחו את טהרן לדוגמה.
מבוגרים, צעירים, ימנים, שמאלנים, דתיים, חילוניים, כולם התחברו ל'מנאייכ', לא בגלל שהיא סיפרה את הסיפור שרצינו לשמוע, אלא בגלל שהיא סיפרה את הסיפור שפחדנו שתספר. והיא עשתה את זה טוב, ואמין. לעזאזל, היא עשתה את זה אמין מדי.
לפני שנה התפוצצה בקול ענות ההילה סביב 'מחוז ירושלים'. למרות שהוגדרה כדוקומנטרית, למרות שכל כך רצינו להאמין, התברר שהחלום הטוב הזה היה מבוים, לא אמיתי.
'מנאייכ' מעולם לא הוגדרה כדוקומנטרית, מעולם לא רצינו להאמין שאלו פניה של משטרת ישראל, אבל לכל אורך הסדרה, ובמיוחד בפרק הסיום המצוין ששודר אתמול, היא "מה אם" קטן. מה אם זה באמת ככה? מה אם זו המשטרה שלנו? מה אם?