"מלאכים בלבן"
"מלאכים בלבן" צילום: טל חרס

כשצבי מיכאלי (58) ממושב אבן ספיר החל לחוש תסמינים קלים, הוא עדיין לא חשד שאכן מדובר בנגיף הקורונה, אבל בחלומות הכי פרועים שלו הוא לא דמיין לעצמו שבתוך ימים יהיו חייו תלויים במכשיר האקמו, שמחליף את פעולת הלב והריאה, ושכל הקהילה שלו תתפלל לשלומו. מיכאלי, אדם בריא לחלוטין שאף מתאמן ומודע לבריאותו באופן מיוחד, אושפז בגל הראשון, והיה אחד מהראשונים בארץ שהתדרדרו למצב קריטי בעקבות הקורונה וגם יצאו ממנו.

"בהתחלה חשתי כאבים בחזה ותחושות שלא הכרתי. כשהזעתי בלילה והבנתי שהחום עלה, התחלתי לחשוד שזו קורונה, והופניתי מקופת החולים למרכז הרפואי שערי צדק".

במחלקת מיון קורונה עשו לו צילום, והממצאים לא בישרו טובות. "הם שאלו אם אני חש קושי בנשימה והראו לי את הצילום. מכיוון שאני עובד במעבדה ויש לי קצת רקע רפואי, מיד שאלתי מי המסכן שאלה הצילומים שלו. אמרו לי שזה אני...".

בתוך זמן קצר, כשהוא צלול ומודע למצבו, מיכאלי הובהל למחלקת טיפול נמרץ. הוא הורדם והונשם ומצבו היה קשה ביותר. "אמרתי לאחיות שאני חזק, שאלחם ואנצח את המחלה הזו, וברוך ה' זה מה שקרה. במשך שבועיים הייתי מחובר למכשיר האקמו לב, ולאחר מכן חיברו אותי למכונת הנשמה. גם כשהתעוררתי ושמעתי הכול, לא יכולתי להביע את עצמי, וניסיתי לבדוק אם המוטוריקה שלי לא נפגעה. הקדוש ברוך הוא עשה איתי חסדים, והנה אני כאן, בריא ונושם, בזכות השליחים בשערי צדק, שאני קורא להם המלאכים בלבן", הוא מספר בהתרגשות.

"רק מי שחווה על בשרו את מה שקורה שם בימים האלו יכול להבין על מה אני מדבר ואיזה צוות מופלא מתפקד שם", הוא אומר, מלא הערכה. מיכאלי עדיין סובל מכאבי שרירים, אבל כעבור חודש חזר לעבוד ולהתאמן והיום הוא מתנהל כמעט כמו קודם.

בהתחלה היו הרבה סימני שאלה באוויר

"ברגע שהתחיל הסיפור של הקורונה בסין, בסוף דצמבר, היה ברור שהולך להיות כאן משהו שישפיע עלינו בארץ", מספר ד"ר פיליפ לוין, מנהל מחלקת טיפול נמרץ בשערי צדק, ובחודשים האחרונים מנהל מחלקה כפולה - זו שניהל עד כה ומחלקה נוספת, לחולי קורונה, שצמודה למחלקות כתר א' וג'. "קשה לשלוט על נגיף שמתפשט כאש בשדה קוצים, בזמן שיש כל כך הרבה טיסות ונסיעות".

מכיוון שב־2003, בתקופת נגיף הסארס, ד"ר לוין שימש כרופא בהשתלמות בקנדה, הוא הכיר מעט את חוויית הנגיפים שטומנת בחובה גם חשש להידבקות של הצוות וכדומה. "כשהקורונה הגיעה לארץ, חששנו לפני הכול שלא נדע מה בדיוק מאפיין את הנגיף, לא נדע איך לטפל וכמה חולים יהיו. הייתה תחושה של אחריות כבדה וחוסר ידיעה. במחלקת טיפול נמרץ תמיד ראינו מקרים קשים, אבל יכולנו להסתמך על ידע ועל ניסיון העבר. כאן הכול היה ראשוני. בשלב ראשון פיצלנו את המחלקה לשניים וכן את הצוות".

הרבה סימני שאלה היו באוויר עם פרוץ המגפה, כשאחת השאלות הייתה אם ציוד המיגון אכן עוזר, "שאלה שהתשובה עליה התחוורה רק לאחר זמן, ולשמחתנו היא חיובית. גם לא היה ברור אם תהיה כמות מספקת של אמצעי מיגון".

מה הייתם צריכים לעשות, טכנית, כשהבנתם שהקורונה הגיעה לארץ?

"בן לילה הכפלנו את מחלקת טיפול נמרץ. היו לנו 14 מקומות ועברנו ל־26 מיטות. היה צריך לתגבר גם את הצוות, והמערכת התגייסה. הגיעו רופאים ואחיות ממחלקות אחרות בבית החולים, ולמזלנו שערי צדק זה ארגון מיוחד, שיש לו הכוח והיכולת לעשות דברים בשיתוף פעולה מדהים. היו ישיבות הנהלה ולוגיסטיקה, ויחד הגדרנו מה צריך כדי להתמודד ואיך לאחד כוחות ולשלב בין כל הגורמים. נדרשו לנו ימים ספורים עד שהתוכנית קרמה עור וגידים ויצאה לפועל. לקראת מרץ התחילו להגיע חולים והמחלקה התמלאה. כמובן שבמשך הזמן התמודדנו גם עם חולים עם אי־ספיקה נשימתית. בתוך מספר ימים כל המיטות התמלאו, וגם במחלקות אושפזו מונשמים. עם השפעות הסגר, המצב התייצב".

בגל הראשון הייתה אי־ודאות גדולה. מה האתגר של הגל הנוכחי?

"בגל השני כבר לא המשכנו בתחושה של המלחמה, שהייתה מאוד חזקה בגל הראשון, אלא חשבנו, ועדיין חושבים לטווח הארוך, כיצד להתארגן כמה חודשים קדימה הכי נכון וטוב. היום, כשאנחנו יודעים שציוד המגן עוזר, הרבה דברים מתנהלים יותר בקלות. גם המידע הרפואי נרחב יותר, ואנחנו רואים יותר כיווני טיפולים, אם כי יש דברים שעדיין לא ברורים", הוא מבהיר. "עדיין לא רואים את האופק, ואנחנו מבינים שאנחנו לקראת תקופה ארוכה עם קורונה, כשיש נטייה להתדרדרות מהירה ושיפור איטי אצל החולים, מה שדורש היערכות מתמדת ויומיומית".

צוות המחלקה, מדגיש ד"ר לוין, מתמודד גם עם אתגר ארגוני מורכב. "צריך תיגבור של הצוות והתנהלות מאוד מדויקת בניהול שתי מחלקות טיפול נמרץ, זו הרגילה וזו של הקורונה".

תמיד יש לחץ גדול של משפחות סביב מחלקת טיפול נמרץ. בקורונה זה יותר מורגש?

"טכנית זה הרבה יותר קשה. אנחנו תמיד יחד עם המשפחה, מלווים ומשתדלים לתמוך ככל האפשר, אך בשל הסיטואציה, מובן שהקשר במקרים האלו הוא בעיקר טלפוני".

מה אתה חושב על ההתנהלות של החברה הישראלית בתקופה הזו מבחינת ההקפדה על ריחוק וכו'?

"אני משתדל להתמקד בעבודה עצמה, וגם מבין שאין לי שליטה על זה, אבל אני יכול להגיד שקשה לראות את הכאב של המשפחות ואת הבכי סביב יקיריהם שבסכנת חיים. אפשר למנוע כל כך הרבה מקרים על ידי עטיית מסכות ושמירה על ריחוק. הלוואי שניקח כולנו אחריות, קצת נשקיע תשומת לב, כי זה המעט שנוכל לעשות כבני אדם".

להקים מחלקה יש מאין

עד לפרוץ תקופת הקורונה שימשה מיכל שחור כאחות במחלקה הכירורגית לב-חזה במרכז הרפואי שערי צדק, ומשם נרתמה למשימת השעה. "ממש לפני פורים היה דיבור על כך שהקורונה תתפשט גם בישראל, וכבר דובר ברחבי בית החולים על פתיחת מחלקות בעוד בתי חולים. הבנתי שזו הולכת להיות תקופה מאוד משמעותית, שתירשם בספרי ההיסטוריה, ומאוד הלהיב אותי להיות חלק מזה, כי אין ספק שמדובר באתגר. זה משהו חדש שיש סביבו אי־ודאות, וחשבתי על החוויה המקצועית והאישית שממנה אתקדם. נשלחה הודעה לתפוצה של האחיות בכל בית החולים, שמבקשים באופן טנטטיבי להתנדב לצוות שיתגייס למחלקה במידת הצורך".

שחור נענתה לאימייל בחיוב, ואכן, לאחר כמה ימים נקראה לדגל. "התחלנו כצוות של 15 אחיות, ומאז עברנו את הגל הראשון עם צוות של למעלה ממאה. בימי השיא נפתחו שש מחלקות כתר. היום המספר עומד על שתי כתר וטיפול נמרץ".

את המטופלת הראשונה במחלקת כתר שבה היא עובדת כיום, שחור זוכרת היטב. "זו הייתה המשמרת הראשונה שלנו במחלקה, והיה בנו אדרנלין לעשייה. לא חשבנו יותר מדי על הידבקות וחששות אחרים, כי צריך להבין שאנשים שעוסקים ברפואה חיים על הקצה ומכירים סיטואציות שונות. גם אם הנגיף לא היה מוכר לנו, הסיטואציה לא הייתה זרה לנו או מאיימת, כי אנחנו נמשכים לזה, זה מה שבחרנו, זו השליחות שלנו. בהתחלה היו כמה מטופלים בודדים, שבגלל אי־הוודאות לגבי אפיוני המגפה הם פעלו כמה שיותר בשלט רחוק ובאופן עצמאי. כמעט לא היה מגע, כי לא יכולנו לדעת עד כמה המיגון יעיל ומה ההשלכות של הקשר בין המטופל לצוות. רק בהמשך הבנו שהמיגון יעיל, והתחלנו להבין את הסיטואציה בצורה יותר ברורה. כמובן שהיו כל מיני רגעים דרמטיים מההתחלה: ההחייאה הראשונה, מצבי נשימה קשים. הגל הראשון טלטל אותנו ולקח זמן להסתגלות".

ובכזו סיטואציה, לא פחדת?

"בתוך תוכי כן", היא עונה בכנות, "זה עבר בראש, אבל לא הייתה לי תחושת פחד ממשית, למרות שלא היה קשה להבין די מהר שזו לא עוד שפעת. גם בעבר עבדנו עם חולים עם חיידקים וזיהומים, ואנחנו רואים דברים מורכבים בעבודה. זה חלק מבחירת המקצוע. אז נכון שזה שונה מאוד וישנו עניין הבידוד והכול, אבל זה לא משהו שגרם לי לחשוב פעמיים על התייצבות למשימה".

שחור משחזרת את ימי הקמת המחלקה. "זה היה מדהים. נוצר שם יש מאין. זה משהו שלא היה מעולם, והוא נבנה מאל"ף ועד תי"ו. הגיע צוות הטרוגני, כל אחד ממחלקה אחרת ומעולם אחר, אבל מהר מאוד התחברנו ונוצרה תחושה של ביחד, תחושה של לכידות. כולנו יחד מתאגדים מול משהו. מבחינה טכנית, אנחנו יודעים איך להתמודד עם מטופלים קשים; אבל השאלה הייתה איך עובדים על תקשורת בין חדר המצב למחלקה שבפנים. למעשה המחלקה עובדת בשתי זירות. בהתחלה לא ידענו אם להכניס הרבה ציוד. אנחנו, האחים והאחיות, הרי הכי במגע עם החולים, ועניין התקשורת עם המטופלים היה אתגר גדול, בעיקר סביב שאלות של מצב חירום או לא. עד היום אנחנו לומדים ומתחדשים ומתעדכנים, פועלים עם האצבע על הדופק".

הפטירה הראשונה של חולה במחלקה הייתה בערב שבת, במשמרת שלה. "פטירות במחלקת כתר זה עניין רגיש, במיוחד בגלל שבמחלקה רגילה יש משפחה ליד שמחזיקה את היד, הדתיים אומרים וידוי ושמע ישראל. המשפחה שם, ואנחנו הצד התומך והמקצועי. אבל בקורונה אתה, איש המקצוע, הופך להיות במובן מסוים גם בן המשפחה, כלומר גם דואג לצד הטכני וגם אומר איתו וידוי, מדבר איתו ומספר לו שהמשפחה חושבת עליו. היינו בלא מעט רגעים כאלה, ואלה היו נקודות השבירה הכי גדולות שלי. אנשים עברו חיים שלמים, בין השאר שורדי שואה, אנשים משכמם ומעלה, ומגיע להם ברגעי הפרידה מהחיים להיות מוקפים במשפחה אוהבת, בגאוות חייהם. אנחנו משתדלים להיות הכי שם בשבילם ולחבק למענם את הרגע".

שחור מציינת כי האתגר הגדול בתפקידה הנוכחי הוא לצפות בבידודם של המטופלים. "זה בולט ונוכח, הם מאוד לבד. למדנו עם הזמן להכניס משפחות עם מיגון, אבל בהתחלה זה היה נורא לא קל. חוסר הוודאות ונוהלי משרד הבריאות לא אפשרו זאת. ובכלל, הקיצוניות הזו שחווינו וחווים עדיין: כולם מגיעים למחלקה אחת - ילדים, מבוגרים, רופאים, בעלי רקע שונה... ברגע אחד אני מטפלת ביולדת, ואז אני עוברת למטופל מונשם. חוסר האחידות שבין המטופלים מאתגר מבחינה מקצועית".

יש רגע שלא תשכחי?

"הרבה. יש רגעים מרגשים במיוחד, וגם הרבה סיפורים אופטימיים. היה לנו זוג קשישים: הוא בן 99 והיא בת 90, ושניהם חלו בקורונה, היו בסכנת חיים ממשית - והחלימו. הם נפרדו מאיתנו באופן כל כך מרגש והודו לכולנו אחד אחד. הרגעים איתם זה משהו שאקח איתי לכל החיים".

את לוקחת איתך את ההתרחשויות במחלקה הביתה?

"בהתחלה, לא משנה איפה הייתי, הלב היה כל הזמן במחלקה. מי הגיע, מי השתחרר, בכלל, כל הצוות היה דרוך ומגוייס ברמות אחרות. עם הזמן נכנסנו לשגרה מסוימת, אבל כן, משהו תופס אותך גם כשאתה בבית. נקשרים למטופלים, בעיקר בגלל עניין הניתוק מהמשפחה. בהתחלה גם השעות היו מטורפות - מתכונת מורכבת של 12 שעות משמרת", היא מתארת.

"עכשיו, בגל השני, ניתן לומר שמבחינה קלינית המטופלים יותר קשים. יש יותר חולים שלא יציבים, צריך להפעיל כל הזמן שיקול דעת מקצועי, ולפעמים נדרש להזעיק עוד אנשי צוות. בזמנו היו כאן המקרים הקלים והקשים יחד. היום לוקחים את החולים במצב הקל למלוניות או משאירים בבידוד בבית, וכאן במחלקה אנחנו חווים את המקרים היותר קשים". את היום שבו העם עצר לרגע כדי למחוא כפיים לצוותי הרפואה, היא תנצור בליבה. "וואו. זה עשה כיף בלב. אצלנו זה היה מרגש, כי זה היה עם המטופלים, והיו אז הרבה צעירים חולים. כולם התכנסו בדלפק האחיות, צילמו וריגשו. ההערכה תמיד יותר מרגשת כשהיא מצד המטופלים".

לוקחים את העבודה באופן מקצועי ואנושי

בימים כתיקונם, פרופ' טליה וולק, מנהלת מחלקת כתר א' בשערי צדק, היא מנהלת מחלקת פנימית ד'. גם היא שינתה מיקום ותפקיד בהתאם לצו השעה.

"בסבב הראשון הייתי מנהלת כתר ג', אחר כך התחלואה הצטמצמה וחזרנו לעבוד במתכונת הקודמת של המחלקה הפנימית. אין ספק שבסבב הראשון הייתה התמודדות לא קלה עם חוסר הידיעה וחוסר הוודאות. לא באמת הכרנו את סוג התחלואה ואיזה מענה הוא דורש. הצוות פעל ללא לאות בצורה יוצאת דופן, ותפקד במסירות ובמקצועיות. בפעם השנייה הצוות שוב התגייס, והיה נכון להיות שם בשביל החולים מכל הלב, בלי היסוס, ברמת סיכון גבוהה, בעבודה קשה וסביב השעון. הירתמות שכזו, בתנאים כל כך לא פשוטים, היא לא דבר שמובן מאליו".

פרופ' וולק טוענת שלמרות שדברים מעט התבהרו, הסבב השני בהחלט אינו קל יותר: "יש תחלואה קשה, יש צורך גבוה במיגון, המקרים מסובכים, לוקח זמן להבריא, וכשמגיע חולה, בכל גיל ומצב שהוא - אתה לא יכול לצפות מראש לאן זה יתפתח. אני חושבת שלחוסר המשמעת של הציבור יש חלק משמעותי בעניין", היא קובלת. "אם בזמנו, בתחלואה הראשונה, הייתה יותר משמעת ואנשים חששו ונזהרו, הרי עכשיו אצל רבים - לא אצל כולם כמובן - משהו קצת התרופף, לפעמים יש זלזול ממשי, וחבל. נכון שיש דברים שאי אפשר למנוע, ובכל זאת, התנהלות זהירה תפחית בהרבה את הסכנה. הרבה פעמים מגיעים אלינו צעירים שמספרים שהם חשבו שמדובר בנגיף לא כזה רציני, ונוכחים לראות שזו עלולה להיות מחלה קשה. הם מוצאים את עצמם בסבל פיזי, ובנוסף בחרדה בגלל ההתדרדרות במצב. חבל שצריך להיכנס למחלקה כדי להגיע לתובנות כאלה. וכן, בפירוש אנחנו שומעים מהרבה מהחולים שהם לא נזהרו, התגודדו, לא התרחקו, הצטופפו במקומות סגורים. יש דברים שניתן למנוע".

מה אתם עושים בימים אלה כדי למקסם את העשייה הרפואית שלכם?

"אנחנו לומדים את הנושא בכל יום ויום, ועושים כל מאמץ שהחולים לא יגיעו למצב של הנשמה. יש לנו תמיכה ממחלקת טיפול נמרץ, טכנאיות הנשמה, מכשיר האופטיפלואו שמספק חמצן בכמות גדולה ועוזר מאוד".

מה המדיניות בימים אלו מבחינת הקרבה של בני המשפחות לחולה?

"עדיין יש הוראות נוקשות בעניין, אבל אנחנו בוחנים כל מקרה לגופו. למשל, יש מטופלת שהייתה במצב רוח לא טוב, וחשבנו שהבעל צריך להיות לידה עם מיגון מתאים. ההקשבה והערנות של הצוות חשובים מאוד".

יש מקרים שנחקקו בליבה. "אנחנו לוקחים הכול באופן מקצועי - וגם אישי. זכור לי מטופל, רב מהעדה החרדית, שהיה קשה למצוא לו טיפול הולם. המקרה שלו היה נראה אבוד. כנגד כל הסיכויים, הוא הצליח להתגבר אחרי שהיה מונשם, קיבל תמיכה והיה בטיפול נמרץ, ושם מצבו התייצב. לבסוף הוא החלים, הגיע למחלקה רגילה והתאושש. מהמקרה שלו למדתי באופן מאוד חזק שאין ייאוש בעולם ושהכול אפשרי".