הרבנית ימימה מזרחי
הרבנית ימימה מזרחי צילום: יח"צ. דג הפקות

הרבנית ימימה מזרחי

בעיניי תהיה שנת תש"פ השנה שבה נקבע מותו המאומת של פולחן האישיות. היו לו עוד לפני כן מחלות רקע מורכבות אבל הקורונה, קברה אותו סופית. בארץ ובעולם, ברשתות ובכל אמצעי התקשורת , נופצו בזה אחר זה פרופילים , לרוב בבוטות, באכזריות, לפעמים בצער או באכזבה עמוקה. "גילינו" שאין הדבר תלוי בביבי, בברסי או בגמזו. גם בעולם הבינו ממוקדם מאד שאין הדבר תלוי בטראמפ, בפוטין או במנהיגים דתיים.

כמה מפחיד היה השנה הזו לפנות להרים ולגבעות, לכוכבים ולמזלות ולראות שהם עסוקים בתפילה על עצמם, שימשיכו למשול, אבל דווקא הם, גילו לנו את השיעור הגדול ביותר: אין הדבר תלוי אלא בנו. לא עוד איש שנשים בו את מבטחנו. על האנושות תהיה מוטלת החובה לדאוג לעצמה, להתפלל עבור עצמה. גילינו את הסוד הענק הזה וגעינו בבכיה גדולה.

על המילים "לא תתגודדו" מביא הרש"ר הירש פירוש מדהים : "לא תעשו עצמכם אגודות אגודות, נזכור שכל המחלוקות בעמנו היו בשל הערכה מוגזמת של אישים יחידים, כששני אישים חלוקים זה עם זה וחלקים שונים של הציבור הולכים אחרי האחד או אחרי השני..". כשהאיש הוא האישיו, האנושות תחלה חלילה, ואז יש מקום לאיסור: "לא תשימו קרחה בין עינכם למת", מפני שעברתם על האיסור שלא להתגודד בפולחן אישיות סביב איש אחד ומי יציל אתכם כשאינכם מסוגלים לשתף פעולה, להחליף מידע רפואי ובכך- להציל את האנושות?! על הכהן הגדול ביום הכיפורים נכתב: "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו". הכהן איננו אדם עכשיו, הוא האנושות כולה.

וכאן, ואני מתנצלת מראש, ניצבות נשים. אלה שאצלן היתה האנושות, מאז ומעולם, חשובה מהכל. "היום הרת עולם"- תשווה תפילת ראש השנה את עתיד האנושות לאישה הרה. במרכזו של היום שיכריע את השנה הבאה לשבט או לחסד יהיו נשים שנלחמות על המשך האנושות: חנה, שרה, רחל, הגר ואפילו אם סיסרא.

בשנת הקורונה שידענו, המדינות שבהן היו נשים ראשות ממשלה היו המדינות שבהן השתלטו על הקורונה במהירות הרבה ביותר. מנהיגות שאיננו יודעים אפילו לחזור על שמן. הן לא היו האישיו, הן היו אנושות ואנושיות פשוטה. כל השנה הזו, ראיתי סביבי אחיות מסורות (מקצוע שהרוב המכריע בו הוא נשים), בלי זמן למחלוקות, מתהלכות במחלקות, נכנסות לבושות לבן אל הקודש ואדם לא יהיה עמן כשהן סופרות נשימות אחרונות. וכך היו מונות, אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים , אחת ו... עד צאתן.

ראיתי את המורות (שוב, מקצוע נשי ברובו), את הגננות, מוסרות נפש מרחוק, לא עוד אישיות מרשימה ונוכחת בכיתה או בגן, כי אם אנושות. ראיתי את הרווקות, מתמודדות עם בידוד בתוך בדידות, בגבורה ואמונה, יודעות שאין הדבר תלוי אלא בהן.

ואולי לא בכדי בחר הפייטן, ר' אברהם חזן מגירונא, בתפר שבין השנה שחלפה לשנה החדשה, להצדיע לאחות הקטנה, האנונימית, לפני שהיא מעבירה את המשמרת לאחות הרעננה, זו שגדולה ממנה בשנה בדיוק, מצווה עלינו לזכור אותה, להתפלל בעדה: "א-ל נא, רפא נא למחלותיה, תכלה שנה וקללותיה".

נדמה לי שבשנה הזו, קנו נשים אנונימיות את עולמן, את העולם כולו, בשעה אחת.