פייני סוקניק
יזמת חינוכית חברתית
שלהי תש"פ מגיעים כשאנחנו מותשים, מבולבלים, ונאחזים כל פעם בתקווה לימים טובים יותר. באופן אישי, אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לתקופה שבה התחבקנו כשנפגשנו, חייכנו זה לזו גם בלי מסיכות או מסכים. מתגעגעת לתקופה שחלקים ממנה כבר לא יחזרו לטוב ולמוטב.
בתקופה הזו למדתי הרבה: כאקטיביסטית ואשת חינוך למדתי על גמישות, הסתגלות ועבודה עם שינויים מהירים. ראיתי במוחשי כיצד נוצרים פערים בחינוך ובהזדמנויות וכמה קשה לשנות מוסכמות שהוטמעו במשך שנים. ראיתי ילדים וילדות אבודים, ומשפחות רעבות שמתביישות לבקש סיוע.
כאשה חרדית גיליתי כמה קל להפוך את הקהילה שלי ל-"אויב העם". הפסקתי לספור את העוותים בסיקור התקשורתי, חוויתי על בשרי הערות פוגעניות מאנשים שזיהו אותי כחרדית שהתקרבה יותר מדי למרחב האישי שלהם. בימים מלאים בפוליטיקה ודמגוגיות, הגל שני והאלימות בלתי פוסקת נגד נשים וילדים שברו את ליבי פעם אחר פעם.
לפעמים זה כל כך מתיש אבל אני לא מוכנה להתייאש. כל כך הרבה אנשים מעוררי השראה פועלים עבור אחרים בשקט ובנחישות. יש נבחרי ציבור הנלחמים על הדברים החשובים באמת. אפילו המילה "שלום" נשמעה קרובה מתמיד לאחרונה. עם שלם, מדינה שלמה מצפה לשנה אחרת- שנה של ריפוי ואיחוי השסעים. מצטרפת לקולות הרבים כל כך בתפילה ל-"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם". בערב ירושלמי עם רוח קרירה שמתחדשת, אני מתחייבת להמשיך בלי להתייאש, יחד אתכם באהבה גדולה.