בס"ד
בחודש פבואר האחרון, בתום כנס ירושלים ה-17 של "בשבע" הייתי על גג העולם. כנס מוצלח עם גיוון עצום של מרואיינים ודוברים, כשגולת הכותרת הייתה נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בתום הנאום ליוויתי אותו ואת פמלייתו החוצה והוא לחץ את ידי. כששלחתי את התמונה למשפחתי, אבי ציין כי זו תמונה היסטורית, שכן ראש הממשלה מקפיד לא ללחוץ יותר ידיים בשל החשש להדבקות בקורונה. עד אותו רגע קורונה מבחינתי היתה בירה מקסיקנית ומגפה היתה מושג שקשור לימי הביניים.
מי חשב איזו תקופה מתרגשת ובאה עלינו, שהעולם כולו ייעצר בשטפון אדיר .
"בראש השנה יכתבון / וביום צום כיפור יחתמון
כמה יעבורון וכמה יבראון / מי יחיה ומי ימות
מי בקיצו ומי לא בקיצו / מי במים ומי באש
מי בחרב ומי בחיה / מי ברעב ומי בצמא
מי ברעש ומי במגפה / מי בחניקה ומי בסקילה
מי ינוח ומי ינוע / מי ישקט ומי יטרף
מי ישלו ומי יתיסר / מי ירום ומי ישפל / מי יעשיר ומי יעני"
בתקופת הסגר גיליתי שתפילות הבוקעות מחניונים נובעות מעומק הלב, שפסח יכול להיות מאוד משפחתי גם אם לא נוסעים 3 שעות לנחל בצפון, שלאנשים יש כוחות ליזום וליצור במצבי לחץ.
גיליתי גם כמה חסר לי החיבוק מאמא, שיחה על כוס קפה עם אבא, פגישה עם חבר שבשל מחלות רקע לא יוצא מהבית.
יותר מכל, שוב גיליתי וראיתי את יופיו של העם שלנו. מתנדבים בתחומי הרפואה, עזרה למבוגרים ולמבודדים רבים , יוזמות שונות איך לעזור לעסקים שנפגעו והרוח....הרוח הטובה ששורה בינינו. דווקא בימים של משבר אני נושא תפילה שהאחדות בכל רחבי העם יובילו אותנו, לא עוד מחלוקות אלא רק אהבת חינם.
אבינו מלכנו מנע מגפה מנחלתך, הקם את נפגעי הקורונה על רגליהם והשב את הקירוב החברתי ודיבוק החברים לשיגרת יומינו הברוכה. שנה מתוקה.
דודי פינקלר
סמנכ"ל קבוצת 'בשבע'