חמי רודנר:
"היו שנים שבהן כמהתי להערצה, אבל בשלב מסוים זה הרס לי את החיים"

הזמר והיוצר חמי רודנר מספר על הילדות בקיבוץ, חלומו לשיפור היחסים בין המגזרים, והחיבור הפנימי והעמוק אותו חש לקודשי ישראל

אבנר שאקי , י"ג באלול תש"פ

חמי רודנר
חמי רודנר
צילום: אלדד רפאלי

נעים להכיר

"חמי רודנר, 56, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בתל אביב, מוזיקאי".

השיבה הביתה

"המוזיקה נכנסה לחיי בגיל מאוד צעיר. הזיכרונות הראשונים שלי כרוכים בהאזנה למוזיקה בבית שלנו בקיבוץ. אבא שלי היה חלק מתזמורת החתונות של גבעת ברנר, הקיבוץ בו גרנו, ויש תמונות שלי מגיל שלוש, יושב על הבמה לידו כשהוא מנגן. הבמה שבתה את הדמיון שלי כבר בתור ילד, ולמעשה המוזיקה הייתה אחד הפיגומים שהחזיקו את הילדות השברירית והעצובה שלי. הייתי בן להורים שהתגרשו מבני זוג אחרים בקיבוץ, והתחתנו. זה גרם לסקנדל מאוד גדול בקיבוץ. אני הילד הבכור של ההורים שלי, ואני זוכר שאנשים רבים הסתכלו על העניין בעין מאוד עקומה.

"דבר נוסף שהעיב על הילדות שלי היה שהייתי חלק משיטת החינוך שנקראה 'הלינה המשותפת'. השיטה הזו התאימה למעטים, אך הזיקה לרבים. ילדי הקיבוץ היו מגיעים בגיל שלושה חודשים לבית הילדים, ולא חוזרים שוב לבית ההורים. יש דיבור מאוד כואב על ילדי תימן החטופים, אבל למעשה גם אנחנו היינו ילדים חטופים. הרבה אנשים מאשימים אותנו בפריבילגיות, בכך שאנחנו האליטות הישנות, ולא יודעים שגם אותנו חטפו מההורים שלנו. מתוך 24 שעות ביממה, במשך 20 שעות היינו בבית הילדים. רק בצהרים חזרנו קצת הביתה.

"עם ובלי קשר לכל זה הייתה לי נפש שברירית, וחוויתי לא מעט טראומות מעניין הלינה המשותפת. המון פעמים הייתי מתעורר באמצע הלילה בתור ילד קטן, רטוב כולי, בורח בריצה לחדר של ההורים שלי. זה באמת מה שהיה להם – חדר. אי אפשר לקרוא לזה בית. ההורים שלי, ה' יברך אותם, ראו שאני לא יכול לשאת את זה יותר, שאני כל כך סובל מחרדות ומדברים נוספים, והחליטו להילחם למען כך שאגור איתם. הם פשוט הבינו שילד צריך את ההורים שלו. המאבק שלהם הצליח, והם באמת לקחו אותי הביתה. אחרי כמה שנים הלינה המשותפת בקיבוץ התבטלה לגמרי, ולמעשה המאבק של ההורים שלי החזיר ילדים רבים לחיק הוריהם. הם הצליחו לשבור את הדבר המסואב הזה. משפחות רבות חייבות להם המון".

כמו חזן

"כמו שאמרתי, הייתי ילד חלש, עצוב ושברירי, ולכל אורך הילדות המוזיקה הייתה אחד הדברים שהגנו עלי. וכך גדלתי להיות מעריץ מוזיקה. יחד עם זאת, לקח לי המון זמן להפוך מגולם שמעריך מוזיקה לפרפר שיוצר מוזיקה. למעשה, רק בצבא התחילה הקריירה המוזיקלית שלי. יום אחד פשוט נתקפתי ברגע של השראה, והבנתי שמה שאני רוצה וצריך לעשות בחיים שלי זה מוזיקה, ולהופיע איתה כמובן. תודה לאל את החלום הזה הגשמתי. בשלב ההחלטה אפילו עוד לא ידעתי לנגן, אבל סימנתי את המטרה. הצעתי לחבר שלי שנקים להקה, ושבוע אחר כך כבר היינו בחדר החזרות. מסתבר שיש לי כח רצון מאוד חזק.

"היום ברור לי שאני חי בשביל המוזיקה. אני לא יכול שלא להופיע. זה הדבר האהוב עלי ביותר. אני מופיע כל יום, גם בתקופה הזו. כמו חזן. רק אני. אני והגיטרה. בכל הופעה יש כ-20-30 אנשים מכל הצבעים והגוונים. האלפיון העליון ועיראקים מרמת גן. היפסטרים תל אביביים ומשפחות דתיות. זה אחד המסעות הכי מרתקים שהיו לי בחיים".

תהום ותהילה

"היו שנים שבהן כמהתי להערצה, אבל בשלב מסוים זה הרס לי את החיים. פעם הסתרתי את זה, אבל היום אין לי שום בעיה להודות בזה. ב-93', כשפרצנו עם 'איפה הילד', ההערצה הרסה לי את החיים למשך כעשור. זה מאוד בלבל אותי, והעמיד אותי מול קונפליקטים שהיו בין מה שאנשים חשבו עלי לבין כמה שאהבתי את עצמי. ובתוך התהום הזו, העברתי את שנות התהילה של 'איפה הילד'. הענקנו לאנשים זמנים נהדרים, אבל בשבילי השנים האלה היו מאוד מרות. לא נהניתי לרגע. עברתי משברים מאוד קשים בתקופה הזו.

"מעבר לכל זה, האלבום השלישי שלנו נכשל, ועזבתי את המוזיקה למשך שנתיים כי היא רק הכניסה אותי לחובות. היום אני מבין שגם פשוט הייתי צריך להיות בגלות מסוימת. הייתי צריך להגדיר מחדש את היחס שלי למוזיקה, לאהבת חיי. עבדתי כקופירייטר במשרד פרסום, כתבתי פרסומות וג'ינגלים, וזה היה לי מאוד קשה. הרגשתי שאני מנצל את הכישרון שלי לטובת דברים לא טובים. שאני לא נוגע במה שאמיתי. אף אחד לא באמת צריך ביטוח חיים של ביטוח ישיר".

הו, גאולה

"הרגשתי אז, בשנים ההן, שהחיים שלי נשברו והתחילו מחדש. היום כשאנחנו מופיעים, אף אחד לא זוכר את השנים הקשות שלנו. היו שנים שבהן כמעט לא הופענו, כי לא היה ביקוש. מעבר לכך, בתקופה ההיא הנישואים הראשונים שלי התפרקו, מה שכמובן מאוד העיב על העניין. מה שהחזיר אותי למוזיקה היה הגעתו של המפיק ג'ורג' מרטין לארץ. הוא יזם שתי הופעות עם הפילהרמונית של שירי הביטלס, איתם עבד בעבר. הייתי אז מחוץ לתעשייה, היו בהופעות האלה שמות מאוד גדולים, אבל איכשהו הוא הגיע אלי. ביצעתי את אחד השירים בהופעה, ולאחריה הוא אמר לי שאני הזמר ששר הכי טוב את השיר הזה מאז ג'ון לנון.

"בזכות השיר הזה חזרתי למוזיקה, ואז עשיתי את 'גאולה'. האישיות המוזיקלית שלי הייתה כבר הרבה יותר שלמה. מילד שהיה צריך פיצוי והערצה הפכתי לאמן בוגר. היום אני בעיקר רוצה לדעת שהשירים שלי עושים טוב לאנשים. שהם משמעותיים עבורם. גם עניין הסלבריטאיות לא מעניין אותי. למרות שאני מפורסם, צלמי הפפראצ'י לא מצלמים אותי. התפרסמתי בזכות האישיות והיצירה שלי, לא בגלל דברים שטחיים".

אל מסתתר

"אני לא יודע איך לקרוא למה שקורה ברבדים הנעלמים מהעין - אלוהים, כוח עליון, אנרגיות רוחניות, אבל בהחלט מאמין שיש בעולם אנרגיות שהן מסתורין עבורנו. דברים שאין להם אבחנה מדעית. אני מאמין שיש כוח בורא. קשה לחשוב שהכל כאן נוצר במקרה, ללא שום כוונה ותכלית. מעבר לכך, ברור לי שאני כל כך קטן ביחס ליקום, לאנרגיות הרוחניות העצומות האלה. ובכלל, כמוזיקאי אני לגמרי מרגיש דברים מיסטיים. כשמנגינה יורדת אלי אני מרגיש את הקיום של הכוחות הרוחניים שפועלים בעולם".

מילה של אלוהים

"באתי מבית מאוד חילוני, אצלנו אפילו בכיפור לא צמו. ליל הסדר אצלנו בקיבוץ היה פגאני לחלוטין. המטרה המרכזית הייתה לעבוד את הטבע. ההגדה המסורתית של פסח הייתה משולבת בשירי אביב וקציר. מהמקום הזה המשכתי והתפתחתי, ויצרתי לעצמי חיבורים מאוד חזקים ליהדות. היהדות בעיני היא המון דברים, חלקם מאוד נשגבים.

"החיבור הכי חזק שלי ליהדות קורה בזכות כך שהיא מבוססת על המילה הכתובה, ואני מעריץ שלה. מאז חורבן בית המקדש השני, ימיהם של רבן גמליאל ורבן יוחנן בן זכאי, היהדות הפכה עוד יותר לכזו שמורכבת ממילים, מילים שיוצרות מציאות. מציאות עשירה ומדהימה. ברבות השנים המציאות הזו הצמיחה ענפים מרהיבים ביופיים - הלכה, תלמוד, רמב"ם, קבלה, ואני לומד אותם בסיפוק והנאה. בסופו של דבר אני מגדיר את עצמי כאינטלקטואל, ואינטלקטואל זה בן אדם שחי מילים שבוראות מציאות. וזה אגב, דבר מאוד יהודי בעיני.

"זכיתי להכיר לא מעט טקסטים יהודיים, ומעל כולם ניצב כמובן התנ"ך. התנ"ך הוא המון דברים, ובין היתר אפשר לומר שאין ספק שמדובר ביצירת הספרות הגדולה בכל הזמנים. החוכמה, הסגנון, הסיפורים המדהימים, ההבנה הדקה של הטבע האנושי, הצורה האלמותית שבה אתה רואה את ההשתקפויות האנושיות בסגנונות ספרותיים עילאיים.

"מעבר לכך, אני גם מדי פעם נחשף לזוהר הקדוש. אני עושה זאת במנות מאוד קטנות, כי צריך להיזהר עם הדברים האלה. כשעושים את זה באופן לא נכון, אפשר לומר ששומר נפשו ירחק. בנוסף, אחד הדברים הכי יפים שאני מזהה אצל דתיים, למשל בחבר'ה שאני פוגש ב'מזמור' - שהוא בית ספר דתי למוזיקה שאני מלמד בו, הוא שהם מגיעים מתרבות של שיחה, ויכוח חיובי, ואני רואה שיש להם יכולת אנליטית גבוהה של התעסקות במילים. וזה מדהים אותי בכל פעם מחדש".

הכי הכי אחי

"אחד הדברים הכי חשובים שיש לי לומר, במיוחד כשאני מתראיין לכלי תקשורת דתי, זה שאנחנו צריכים להיות קרובים יותר. אני מרגיש נוח לדבר אל המגזר, כי אני יודע שהרבה דתיים אוהבים אותי. וגם מצדי כמובן יש חיבה גדולה. אני חש חיבור בלתי ניתן להכחשה לאנשים דתיים. אני נמצא במקום של דיאלוג, היכרות עמוקה, הכרת הגוונים השונים. ולכן אני מעז לומר שדווקא אנשים כמוני מעניינים את הדתיים. אנשים כמוני, כמו אביב גפן. אנשים שונים מכם. אנשים שדומים לכם - יש לכם מספיק. עיקר העניין הוא החיבור דווקא במקומות שלכאורה הוא לא טבעי.

"החיבור והדיבור המשותף יכולים להתגלות, הם נמצאים ממש מתחת לאף של כולנו, אבל אנחנו לא רואים אותם כי אנחנו מעדיפים להתמקד בשונה. במפריד. יש בינינו כל כך הרבה דברים משותפים. אנחנו עם אחד, עם היסטוריה משותפת. אנחנו מדברים את אותה השפה, עברית, כותבים ויוצרים בה, וכל כך אוהבים אותה. מעבר לכך, יש הוגים, כמו הרב קוק למשל, שאני והמון דתיים רואים בהם השראה גדולה ומשותפת.

"לדעתי הדבר שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו כל יום זה איך אנחנו מסתדרים טוב יותר. איך נלמד אחד מהשני את הדברים הטובים שבו, ואיך נלמד באמת לחיות יחד. גם אם אני אישאר בחילוניותי, ואתה בדתיותך, אנחנו לא אויבים אחד של השני. אני חילוני מתוך בחירה והכרה, אבל מה שחשוב הוא שנזכור שרב המשותף על המפריד, ושלא נפסיק את השיח ההדדי בינינו. האמת שעכשיו הכל מתחבר לי. אם אפשר לקרוא במילה אחת לכל מי שאמרתי עכשיו, זה יהיה פשוט – 'הידברות'".

לכל התכנים של אבנר שאקי לחצו כאן

באדיבות אתר הידברות – תכני יהדות, זמני כניסת שבת, הכרויות לדתיים בחינם, פרשת השבוע, לוח זמני היום ועוד