מעט מן האור

בגופה של אורטל בן שמחון התגלה גידול ממאיר ובהמשך גם כמה גרורות אבל למרות הכל היא מתעקשת להישאר חיובית ולהודות על מה שיש.

אורטל בן שמחון , ט"ו באלול תש"פ

אורטל בן שמחון
אורטל בן שמחון
צילום: באדיבות המצולמת

אדר, תשע"ח

זה מתחיל כמו עוד יום שגרתי. קבעתי תור לאולטרסאונד בעקבות גילוי של גוש בגופי. כבר כמה חודשים אני מודעת לאותו גוש אבל כיוון שאני לא סובלת מכאבים באזור אני לא מייחסת לכך חשיבות מיוחדת. קביעת התור נעשתה לאחר שאני משתפת את אמי היקרה והיא מאיצה בי ללכת ולבצע בדיקה בהקדם האפשרי.

אני ממש בתחילת היריון, שבוע 10, כך שניתן לבצע אולטרסאונד בלבד.

מיד בסיום העבודה אני הולכת לבדי לתור שנקבע כי מה כבר יכול לקרות.. מקסימום צ'יסטה שמוציאים מהגוף ובזה נגמר הסיפור.. אז זהו שלא..

תורי מגיע.

אני נכנסת לחדר הבדיקה בנחת. מקווה לסיים אותה בהקדם ולהמשיך בעיסוקיי. אני לא זוכרת מה בדיוק נאמר שם רק שמהר מאד אני מבינה שהמצב רחוק מאוד מלהיות טוב. שם, באותו החדר, אני שומעת לראשונה מונחים שאין לי מושג מה המשמעות שלהם אך לפי תגובת הרופאה אני מבינה שהמצב בעייתי, בעייתי מאד.

המחשבות בראשי מנקרות בלחץ. אני שואלת בהיסוס האם מדובר בסרטן. הרופאה משיבה כי היא חוששת כי אכן נראה כך. היא שואלת האם הגעתי לבד והאם אני רוצה שהיא תקפיץ אותי חזרה הביתה. אוזניי לא מסוגלות לקלוט באותו הרגע את משמעות הדבר.

הבדיקה מסתיימת. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. האם אכן כך הדבר? אולי יש טעות? חייבת להיות טעות! אין מצב. אין לי שום רקע גנטי במשפחה, אני רק בת 34, מהיכן הדבר הזה מגיע לחיי? אני לא מעשנת, משתדלת לשמור על כושר גופני, לא מפריזה בתזונה לא בריאה, אז מהיכן זה הגיע למען השם?!

שיחת טלפון מהירה לבעלי ולהורים שלי. מעדכנת שהבדיקה מראה שקרוב לוודאי יש לי סרטן!!!

סרטן?! לי? הם לא מבינים מהיכן נחתתי להם עם הבשורה ההזויה הזו...

בהמשך אני מקבלת שיחת טלפון מרופא המשפחה, שכמו מלאך, מארגן לי בדחיפות תור לאולטרסאונד ותור לביופסיה כבר למחרת.

מאותו יום כבר שום דבר לא כמו שהיה. הכול משתנה באחת. אני נשאבת לכל כך הרבה בדיקות, פגישות והתייעצויות עם רופאים, ביופסיות, ריצות אינסופיות, מתח, אישורים וטפסים שאנחנו נדרשים להשיג לכל הבדיקות החשובות. מנסה לקבל תמונה ברורה יותר. מנסה לעכל.

ומה יהיה על ההיריון שבבטני??? בסופו של דבר העובר לא שורד. ההיריון בתוכי מפסיק להתקיים אבל לי אין אפילו זמן להתאבל על האובדן כי כולם מאיצים בי להתחיל בטיפולים הכימותרפיים ומהר.

פגישה עם האונקולוגית נקבעת כבר למחרת ההפלה. מאשפוז במחלקת נשים ויולדות אני עוברת היישר למחלקה האונקולוגית בבית החולים. איזה מעבר לא נתפס. יחד עם בעלי אני צועדת בחששות וחרדות אינסופיות.

מה אני עושה כאן?? איך כל זה קשור אליי פתאום?

יום הבשורה. תוצאות הבדיקות מגיעות והאבחנה היא חד משמעית, חדה כתער, מדובר בסרטן השד ולא מהסוג הידידותי, בלשון המעטה.

האדמה רועדת.

אני לא מאמינה למשמע אוזניי.

מרגישה רעידות בגופי.

לא יודעת האם לבכות מול הרופאה או להמתין לרגע שאהיה לבד עם עצמי.

מה יהיה על בעלי? על ילדיי הקטנים? מה עושים מכאן והלאה? האם זה אומר שאמות מהר משחשבתי?

הייתי אמורה להיות נוכחת בשמחות של ילדיי. בר מצוות, בת מצוות, שלא לדבר על החתונות שלהם. איך אפשר לספר זאת לילדיי הרכים שאפילו בני הבכור עדיין לא בכיתה א'! מה כבר ילדים בגילם יכולים להבין??

רק חודשיים קודם התחלתי ללמוד חוג ריקוד. חזרתי אליו אחרי שנים רבות של ריקוד בילדותי. ודווקא באותו יום תוכננה ההופעה שלנו. יהיה מה שיהיה, ידעתי בליבי, אני רוקדת. לא משנה מה תהיה תוצאת הביופסיה אני עולה על הבמה. ואכן כך היה. נשמתי עמוק ועליתי לבמה ואף אחד מסביבי לא מעלה על דעתו שרק כמה שעות קודם הודיעו לי שיש לי סרטן.

תוך כדי ריקוד אני מבחינה באמא ואחותי יושבות בקהל, מביטות בי, שולחות אליי גלי אהבה. אני רואה את הדמעות של אמא זולגות מעיניה. באותו רגע הרגשתי האדם המאושר והעצוב ביותר בעולם.

ניסן, תשע"ח

אחרי חודש של לחץ מורט עצבים אני מתחילה בטיפולים אגרסיביים כדי לדכא במיידית את הגידול.

החששות מכרסמים..

איך גופי יגיב לרעל שנכנס לתוך גופי.. האם נשירת השיער תתחיל מיד? האם המראה שלי ישתנה?

הנשירה הנוראית מגיעה מיד אחרי הטיפול השני. אני קולטת כיצד שערות רבות נושרות מראשי. מנסה לדחות את הקץ של גילוח יזום אבל כל כך קשה לראות את השיער נושר בכמויות רבות. בסופו של דבר אני מחליטה על גילוח של כל השיער. זה רגע כואב. אני מביטה במראה והמראה נותן אסמכתא סופית למחלה. אני חולה, נקודה. בנוסף לכל זה, הטיפולים כללו תופעות לוואי נוראיות של בחילות, חולשה ומה לא..

וכבר אין מנוס מלספר לילדים שאמא חולה. הגדול רק בגן חובה. הם שמים לב לשינוי המראה החיצוני של אמא. אחרי התייעצויות אנחנו מחליטים שאספר להם דרך סיפור ילדים ואז בהמשך אנסה להסביר עוד. הם צעירים כל כך, כך שלא ניתן לדעת אם הם מבינים את משמעות המחלה.

אני מתייעצת עם נשים שחלו על מנת לקבל טיפים ומתן עזרה להתמודדויות עם מצב כזה בכל המישורים, ממתן סיוע ועזרה עם ילדים ועד מתן זכויות לאנשים במצבי. עוד לפני שהתחלתי את הטיפולים יצרו איתי קשר מתנדבים של עזר מציון. אין לי מושג איך הגיעו אליי. הם מציעים עזרה בשמירה על הילדים, באוכל, בתמיכה נפשית. מעולם לא חשבתי שאזדקק לעזרה. אחת כמוני שיודעת לדאוג לעצמה פתאום צריכה עזרה. עם הזמן אני לומדת שיש רגעים בחיים שצריך לשחרר ולדעת לקבל. לאורך המחלה אני נעזרת בבית אורנית שמציע מגוון רחב של עזרה לכל המשפחה, ממתן חוגים לילדים, עזרה בחונכות, מתן מענה רגשי, חוגי פילאטיס, מדיטציה ומה לא. בקיצור, מקום עם לב ענק שמרים את הראש מעל המים ומסייע לנו לעבור תקופה קשה כזו באופן שפוי.

במשך חצי שנה אני עוברת טיפולים כימותראפיים קשים. שבסופם אני עוברת סדרת בדיקות לנסות ולהבין את מצבי. לרוע המזל הבדיקות מלמדות שטיפול הכימו האגרסיבי ביותר לא עזר לי כלל ואפילו יש התקדמות של המחלה. אני לא מאמינה למשמע אוזניי. כל הסבל והייסורים שעברתי, כל השערות שנשרו מראשי היו לשווא??! מיד בייעוץ עם האונקולוגית מחליט הצוות הרפואי כי עליי להפסיק את הטיפול הזה ולהקדים את הניתוח שתוכנן לסיום הטיפולים.

ניתוח? עכשיו? אני נכנסת ללחץ בצורה בלתי רגילה ומחליטה ללכת לניתוח פרטי על מנת להגיע לתוצאות הטובות ביותר. מקווה להוצאת התאים הממאירים לגמרי מגופי.

יום הניתוח מגיע ויחד עמו צפים ועולים החששות. האם הניתוח יצליח והכול יעבור בשלום? אולי בכלל לא אקום מהניתוח? מה עוד צפוי לנו? המשפחה וחברים קוראים ללא סוף פרקי תהילים להצלחת הניתוח. בעלי שתומך ומעודד ומסייע לאורך כל הימים הסוערים הללו, גם לומד תורה לרפואתי ואני מאמינה בלב שלם שהלימוד שלו מחזיק אותי ומחולל ניסי ניסים. הנס יקרה בעזרת השם.

הוא עוד יקרה.

הניתוח עבר בשלום. אנחנו ממתינים בכיליון עיניים לתוצאות הפתולוגיה מהניתוח. מצפים לדעת האם הטיפולים הכימותרפיים אכן לא השפיעו או שמא השפיעו חלקית.

אנחנו נכנסים לחדרו של רופא הכירורג בחששות כבדים. מצפים לשמוע את התוצאות. הרופא מתחיל להסביר כי כתוצאה מהניתוח הגבולות נקיים. פרץ של שמחה יוצא מליבנו. אבל השמחה קצרה מידי.. הרופא מביט שוב במחשב ועלינו ומציין שכל התאים שהוצאו מגופי הם חיים. ברקע הוא ממשיך ואומר כי הוא מצטער על כך..על מה הוא מצטער? אני לא מצליחה לעכל את הבשורה הנוראה. רק לאחר מספר שניות אנחנו מתחילים להבין את משמעות הדבר והיא שאכן הטיפול האגרסיבי והמטלטל שעברתי עד כה- פשוט לא עזר. אז מה עכשיו?

תשרי, תשע"ט

המסע שלנו לא תם.

בשל התוצאות הלא מעודדות, הוחלט לקבוע לי סבב נוסף של כימותרפיה שייקח שנה ארוכה וכואבת. אני מתוסכלת להיכנס שוב ללופ של טיפולים. כמה הגוף יוכל לספוג? אני נלחצת שוב מתופעות הלוואי הרבות של הטיפולים. ושוב ינשר לי השיער אחרי שכבר התחיל סוף סוף לצמוח מחדש?? מרגישה אבודה.. הרופאה מרגיעה שהטיפולים האלו הם קלים יותר וללא נשירת שיער ומקווים כי הסוג הזה יוכל להתמודד טוב יותר עם סוג הסרטן הזה.. מה שמרגיע ומעודד אותי מעט.

תשרי, תש"פ

שנה ארוכה של טיפולים עוברת.

אני עוברת בדיקה מקומית שמלמדת שהמקום אכן נקי.

זהו אני נקייה.

אני חשה הקלה עצומה.

בטוחה שכל התקופה המאתגרת והמתישה נפשית ופיזית סוף כל סוף מאחוריי וזהו, בשעה טובה חוזרים כבר לשגרה המבורכת.

כסליו, תש"פ

אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד.

חודשיים לאחר סיום הטיפולים אני מתחילה להרגיש כאבים בגב התחתון. משיחות עם נשים אחרות אני מבינה שזהו סימן לא טוב. לצערי בדיקת הפטסיטי מראה גרורה בגב אשר גרמה לשבירה של העצם ומכאן הכאבים הנוראיים שאני חווה.

שוב נכנסת לחדר ניתוח והקרנות.

אני לא נותנת לעצמי להיכנס לייאוש. מרגיעה את עצמי ששוב המחלה כבר מאחורי ויהיה בסדר. אבל חודשיים נוספים עוברים ושוב כאבים איומים באזור, שמתגלים כמספר גרורות נוספות.

זו אכן מחלה קשה וארורה! אם היא שוב ושוב חוזרת ומתפשטת במהירות כזו- אני מתחילה לחשוב יותר על המוות.

האם ניתן באמת לשרוד ולנצח את המחלה הזו? אני מנסה לשמוע על מקרים אחרים שאכן נרפאו. מנסה לאגור כוח ולשאוב תקווה ממקרים כאלו. מבקשת מהקב"ה שייתן לי עוד זמן לשהות במחיצת משפחתי האהובה שאזכה בעזרת השם להיות נוכחת בשמחות של ילדיי, חושבת לעצמי מה ניתן עוד לעשות ולשפר בעולמי מבחינה רוחנית כדי שאוכל לנצל את רגעיי בעולם הזה עד כמה שאפשר.

אלול, תש"פ

בימים אלו אני עוברת שוב טיפולים כימותרפיים על מנת לנסות לעצור את התקדמות המחלה. מקווה לטוב.

ילדיי עד לפני מספר ימים לא ידעו מאומה על שובה של המחלה. אך שני ילדיי שבגרו מאז, מבחינים בשינויים סביבם. אם זה שוב ההיעדרויות שלי מהבית לצורך בדיקות או טיפולים, משפחה שבאה יותר לבקר ולהושיט יד. אנחנו מחליטים כי אין מנוס מלספר להם על שובה של המחלה על מנת שיהיו שותפים ולא יחושו פחד מחוסר הידיעה על המתחולל בבית אבל אולי, עצם הידיעה שאמא שוב חולה עלולה לגרום לפחדים גדולים יותר. אנחנו מקווים שלא טעינו ושנצא כולנו מחוזקים יותר.

החל מרגע הגילוי, לכל אורך הדרך ועד היום אני מרגישה את הקב"ה לצידי, משגיח ודואג. אם זה בבדיקות מידיות שנקבעות ללא עיכובים, רופאים טובים, כל בעיה נפתרת במהירות וללא קשיים. אני חשה עטופה.

בנוסף, הוריי היקרים עברו מהצפון לשכונה שלי חודשיים לפני הגילוי. התחתנתי וילדתי ארבעה ילדים מקסימים, אוצרות. סיימתי את כל הלימודים האפשריים וכאשר הגעתי למן סוג של שלוות נפש הקב"ה הביא לי את ההתמודדות הזאת שגרמה לי לעשות חושבים בכל תחומי החיים בכלל.

היום, אני מביטה סביבי ומבינה כמה חשוב להודות על הכול.

לומר תודה.

תודה ריבונו של עולם.

על הקימה בבוקר, על היכולת לראות, לשמוע, לזוז, לנוע, להתכופף, לעמוד על הרגליים, לאהוב. במרוץ החיים כולנו מקבלים הכול כמובן מאליו, במקום להודות מעומק הלב על מה שיש - כי כלום לא מובן מאליו.

***

הראיון יפורסם בשבת הקרובה במגזין "מאגר של חיים" שיצורף לעיתוני 'בשבע', 'מקור ראשון' ונקודות חלוקה נוספות ברחבי הארץ.