שריר האהבה

רבקה זהבי, שמתמודדת עם מחלת ניוון נדירה, היא מוסד אנושי של חסד. אלו לא רק הפיאות שתרמה לאורך השנים אלה בעיקר הלב הפתוח לכל אדם

רבקי גולדפינגר , י"ד באלול תש"פ

רבקה זהבי
רבקה זהבי
צילום: באדיבות המצולמת

לאורך יותר משלושה עשורים ניהלה רבקה זהבי ביד רמה חברת פאות מצליחה המעסיקה עשרות עובדים. היא ייצרה ומכרה פאות ותוספי שיער, ניהלה סלון יופי, סיפקה פאות לשחקנים בתוכניות מובילות בטלוויזיה וביקרה באינסוף מדינות על פני הגלובוס. ודווקא אז, בשיא חייה, כשנראה היה שהשמיים הם הגבול, היא אובחנה כחולה במחלת ניוון נדירה, מחלה נוירולוגית פרוגרסיבית שהולכת ופוגעת ביותר ויותר איברי גוף, והאדמה רעדה תחת רגליה.

"כבר שנה קודם הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי", היא משחזרת. "הרגשתי לא יציבה. לפעמים איבדתי שיווי משקל. פניתי לרופא המשפחה, ערכו לי כל מיני בדיקות ולא מצאו שום דבר". היא שבה לשגרת חייה, אבל כל אותה העת חשה בהחמרה מתמדת במצבה, ולאחר כשנה התייצבה לבדיקה מקיפה אצל פרופסור מומחה לנוירולוגיה. "תיארתי לו מה אני מרגישה. הוא שלח אותי לסדרת בדיקות נוספת, ואז קרא לנו אליו למרפאה". היא משתתקת לרגע. ניכר שהדיבור קשה לה. "הגעתי בליווי בני למרפאה. ישבנו אצלו בחדר, והוא הסתכל עליי ואמר: 'רבקה, אני מצטער אבל יש לך MSA (ניוון רב־מערכתי)'. זה היה בשבילי כמו רעם ביום בהיר", היא משתתקת שוב.

מחלת MSA הינה מחלת ניוון נדירה וחשוכת מרפא הגורמת להידרדרות נוירולוגית ולפגיעה במערכת האוטונומית בגוף. כיום אין תרופה למחלה או דרך להאט את התפתחותה, והטיפול התרופתי מתמקד בעיקר בהקלת הסימפטומים. "הרופא אמר לי את כל האמת בפרצוף. הוא לא ייפה שום דבר. הוא תיאר באריכות את מה שצפוי לי, והסביר שזו מחלה שיש לאחוז קטן מאוד באוכלוסייה. הוא אמר שעל פי הידע הרפואי הוא מעריך שנותרו לי כחמש שנים לחיות. נורא נבהלתי. זה היה בום גדול בשבילי. אני זוכרת שיצאתי מהחדר המומה. היו לי דמעות. ישבנו בחוץ, אני ובני, וניסינו לקלוט מה שמענו עכשיו. הייתי צריכה רגע לעכל את הדברים".

מאז אותו יום ולכל אורך התקופה, המוטו שהנחה את זהבי ומשפחתה היה להישאר חיונית ובעשייה, כמובן תוך ביצוע התאמות למצבה הגופני. זהבי לא ויתרה לעצמה, ועד לפני שנה הייתה מתייצבת כמה פעמים בשבוע לעבודתה בסלון ועבדה כפי יכולתה. היא סירקה פאות ומדדה אותן ללקוחות, בהמשך התמקדה יותר בייעוץ ובהכוונה מקצועית, עד שמצבה כבר לא אפשר זאת מבחינה פיזית, והיא חשה כי הגיעה העת לפרוש, מתוך ידיעה כי העסק, המנוהל על ידי בנה אמיר זהבי זה חצי יובל, נמצא בידיים טובות.

מנצחת את הסטטיסטיקה

חמש שנים חלפו מאותו רגע מטלטל של קבלת הבשורה הקשה, ורבקה זהבי מקבלת את פניי בביתה שבצפת הרחוקה, לשם עברה לפני כמה חודשים כדי לגור סמוך לבתה שרה. מאישה פעלתנית ונמרצת, הפכה למוגבלת ותלויה. מדי כמה דקות ניגשת אליה העובדת הזרה ומושיטה עזרה במה שנדרש. שני ילדיה, אמיר ושרה, יושבים לידה, עוטפים אותה בחום ודואגים לכל מחסורה.

זהבי מתניידת בכיסא גלגלים, היא כבר אינה יכולה לעמוד על זוג רגליה. ידיה נוקשות, גם הדיבור כבד ואיטי. למרות כל זאת, היא שומרת על מראה מטופח ונאה. תווי פניה מאירים, ציפורניה עשויות היטב ושערה משוך לאחור. ניכר כי ההתמודדות עם אתגרי המחלה לא קלה, אך זהבי מתייחסת למצבה במבט מפוכח וריאלי. "הרופא נתן לי חמש שנים", היא משתפת, "מאז עברו כבר יותר מחמש שנים. והנה, אני מנצחת את הסטטיסטיקה".

כשהגוף בוגד בך, מדובר באתגר פיזי ונפשי אדיר.

"נכון. כשהרגליים לא נותנות לך אפילו לעמוד, זו הרגשה נוראית. בהתחלה הייתי בטוחה שאני לא אקום בבוקר, והנה אני קמה. אז אני נוטלת ידיים בבוקר ואומרת 'מודה אני'. אני אומרת תודה. תודה על החיוך של הבת והבן שלי ועל החיוך של הנכדים שמחזיקים אותי. ה' תמיד היה בחיים שלי, גם כשלא שמרתי שבת. כל השנים חשבתי שהוא אוהב אותי ושהוא איתי, וגם היום אין לי ספק שהוא איתי", היא אומרת. "עד המחלה לא חשבתי על הסוף, חייתי את החיים ודי. היום אני כבר מבינה שאנחנו לא נחיה כאן לנצח".

את פוחדת ממה שצופן לך העתיד?

"אני לא מעסיקה את עצמי במה יהיה. אני לא משלה את עצמי, אבל לא מפחדת ממה שיקרה לי. יש בי השלמה. זה המסע שלי ואני מקבלת את זה. בסך הכול החיים שלי היו טובים. אני אומרת לעצמי שזכיתי בחיים מלאים, ראיתי כבר את כל העולם, הקמתי משפחה, השתדלתי לעשות טוב ולהיות רגישה לזולת. אני כל כך מודה על המשפחה שלי ועל מה שעשיתי בחיים, והמחשבה הזו מאוד מרגיעה אותי".

מתחברת לעולם הספרות

רבקה זהבי נולדה לפני 75 שנים למרדכי וסוניה קנובל ז"ל. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוריה נסו על נפשם מאימת הנאצים אל מעבר לגבול הרוסי. לבני הזוג נולדו שישה ילדים, שניים נפטרו תוך כדי המנוסה בארץ זרה. רבקה נולדה בתום המלחמה. לארץ עלתה משפחתה בשנת 1949 היישר למעברה בחדרה. לאחר תקופה של התאקלמות הם עברו לשיכון ביצרון בתל אביב. "גרנו שש נפשות בדירה קטנה וצנועה", היא נזכרת. "זו הייתה שכונה של משפחות עולים. כולם הכירו את כולם והייתה אווירה משפחתית".

בתקופת הצנע אמה דאגה בתושייה רבה שלא יחסר דבר מפי ילדיה. "אבא עבד במאפייה, ואמא הייתה לוקחת קצת קמח ומחליפה בבשר. בכלל, סוגיית המזון הייתה מבחינתה ייהרג ובל יעבור. הייתה לה תושייה יוצאת דופן, ובזכותה תמיד היה בבית מה לאכול".

בבית דיברו על השואה?

"מדי פעם אבא ואמא סיפרו על המשפחה מפולין ועל מה שהם עברו, אבל השואה בעיקר באה לידי ביטוי בהתנהלות, למשל בכך שהמקרר היה תמיד מלא. אמא שלי בישלה תמיד כמויות של אוכל. 'רק תאכלו'. זה היה אצלה מאוד חזק. ההורים דיברו ביניהם יידיש, אבל הקפידו לדבר איתנו עברית כדי שנצליח להתאקלם בארץ. אני התביישתי מהחברים שאני יודעת יידיש".

בגיל 15 הוריה רשמו אותה לבית ספר מקצועי לפקידות. "אמא אמרה לי, 'בן אדם צריך שיהיה לו מקצוע'. במקביל התחלתי לעבוד במספרה מפונפנת ברחוב בן יהודה בתל אביב". זהבי הגיעה אומנם במקרה לעבודה במספרה, אבל שם למעשה נבטו הזרעים הראשונים לאהבתה למקצוע חייה, עיצוב השיער. "מאוד התחברתי לכל העשייה הזו. ריתקה אותי המחשבה שנשים מגיעות למספרה באופן מסוים - ויוצאות משם יפות יותר ושמחות יותר. בעזרת תספורת או תסרוקת אפשר לשנות את ההרגשה. זו מהפכה שאפשר ליצור אצל אנשים, וזה הקסים אותי".

משם הלכה ללמוד את יסודות המקצוע בבית ספר לספרות בתל אביב. "תוך כדי התחלתי לעבוד בבית: קניתי במעט הכסף שהיה לי מכונה לייבוש שיער, והצבתי אותה במסדרון הכניסה לבית, עם שולחן ומראה. הנשים חיכו במדרגות לתור לתספורת. ככה התמקצעתי וצברתי ניסיון".

בעקבות הביקוש הרב לשירותי הספרות שלה, עוד לפני גיוסה לצבא העזה לפתוח מספרה קטנה משלה. "הייתי נערה צעירה, ועבדתי בחדר שהתאים למספרה. לנשים באותה תקופה היו המון תספורות גבוהות ומנופחות, ואני נהניתי מהיצירה שיש בזה".

לאחר שנתיים התגייסה לצבא, לחיל התותחנים בהרצליה. את מי שלימים יהפוך לבעלה, מוטי זהבי, הכירה עוד מגיל 15. בגיל 20 הם נישאו. בתחילה גרו סמוך להוריה בדירה שכורה בתל אביב, אבל אז בער בהם החלום לבנות עתיד כלכלי יציב, והם ראו בקנדה את קרש הקפיצה למימוש החלום. חצי שנה לאחר החתונה הם ארזו מזוודה קטנה, ועלו על אונייה שתביא אותם אל היעד הנכסף. "שטנו לקנדה במשך 13 ימים. היינו מלאי חלומות. קיווינו לבנות את עצמנו".

הזוג הצעיר הגיעו לטורונטו שבקנדה חסרי כול, אבל כמו חתולה שנזרקת ארצה ונעמדת על רגליה בזריזות - כך רבקה, בתושייה, בתעוזה ובכישרון עסקי שיבואו לידי ביטוי גם בהמשך חייה, התעשתה במהירות והחלה לפעול לפרנסתם. "כבר למחרת ירדתי למרכז העיר עם זוג מספריים בכיס וקניתי מכונה קטנה לייבוש שיער. לא ידעתי כמעט מילה באנגלית, אבל הייתי נחושה להצליח", היא מסבירה את הכוח שהניע אותה לפעולה. בהמשך עברה בין הבניינים בשכונה והציעה את מרכולתה. כך בנתה מאפס את שמה המקצועי, שהלך וצבר תאוצה. "דפקתי דלת דלת בשכונה שבה גרנו והצעתי תספורות ותסרוקות לנשים. זה עבר מפה לאוזן. לאט לאט צברתי קהל לקוחות והתפתחתי". במהלך אותן שנים נולדו לבני הזוג זהבי שני ילדים - הבן הבכור אמיר והבת שרה.

"באותה תקופה התחילה אופנה של פאות בקנדה. זה מאוד תפס, זו הייתה אופנה לכל דבר ועניין. נשים הלכו עם פאות סינתטיות גדולות וגבוהות. זה סיקרן אותי. התחלתי לצלול לעולם הפאנות. למדתי הכול מההתחלה. הלכתי מבית חרושת לבית חרושת ולמדתי לבד את המבנה של הפאה, את תהליך הייצור שלה ואת הטכניקות לעיצוב השיער". כך צברה ידע לא מבוטל בתחום הפאנות, שהיה עדיין בראשיתו.

חוזרת הביתה

כשבתה שרה הייתה בת שנה, עלתה הזוגיות על שרטון, וזהבי שבה ארצה לבדה עם שני ילדיה. כל השנים גידלה את ילדיה לבדה במסירות רבה. "למעשה הייתי אם חד־הורית עוד לפני שידעו מה זה", היא אומרת בפשטות. "חזרתי לארץ ואמרתי לעצמי, אוקיי, עכשיו את צריכה עבודה כדי לפרנס את הילדים".

וכמו בעבר, כך גם במקרה זה, זהבי הצליחה להתגבר על הקשיים ויצאה לדרך חדשה. "פתחתי לוח דרושים בעיתון וראיתי הצעת עבודה בסלון פאות בבני ברק. הם היו היבואנים של פאות מארצות הברית, ולי כבר היה הידע על פאות. התחלתי לעבוד שם, ותוך כדי העבודה בסלון גידלתי את הילדים לבד. הייתי חוזרת בצהריים לקבל את הילדים מבית הספר ולתת להם ארוחת צהריים, וחוזרת שוב מהר לסלון. ג'ינגלתי בין כל המחויבויות שלי - בית, ילדים, עבודה, ובין לבין גם ציירתי ופיסלתי להנאתי".

בעבודתה בסלון הפאות הבני ברקי הכירה זהבי מקרוב את הציבור הדתי והחרדי. "זה פתח לי עולם שלם שלא הכרתי לפני כן, והתחברתי אליהן מכל הלב".

לאורך שנות עבודתה בסלון הפאות היא הלכה וצברה מוניטין, ושמה המקצועי נישא ברבים, עד שאחרי 18 שנה גמלה בליבה ההחלטה כי בשלה השעה להקים עסק פאות משלה, והיא פרשה כנפיים ועפה. בעשר אצבעות הקימה לפני למעלה משלושה עשורים את חברת 'רבקה זהבי פאות'. בתחילה קבעה את מקומה בגבעתיים. "זו הייתה דירה קטנה בגודל 30 מ"ר אבל עם המון חלומות", היא נזכרת.

באותם ימים סברה זהבי שזו העת לייצר ולשווק פאות טבעיות, למרות שהאופנה הרווחת הייתה פאות סינתטיות דווקא. וממחשבה למעשה: "גייסתי נשים מקצועיות, אחת ועוד אחת, בפינצטה. עוד עוזרת ועוד תופרת. לאט לאט העסק הלך והתפתח, עד שעברנו לסניף חדש ומרווח ברחוב הרא"ה ברמת גן, ושם אנחנו נמצאים עד היום".

מלבד ייצור ומכירה של פאות לנשים דתיות וחרדיות, החברה התעסקה גם בתוספות שיער ובמתן פתרונות לדלילות ולנשירת שיער. "בגלל אופי העבודה שלנו, לעיתים קרובות אנחנו נפגשים עם אנשים כשהם נמצאים במקומות הכי נמוכים בחייהם", מסבירה זהבי, "והשינוי שתוספת שיער או פאה יכולות לעשות הוא עצום. השתדלנו להעניק פתרונות לכל אותם אנשים במצוקה, ואני לא מתביישת לומר שזה היה בעיניי גם סוג של שליחות".

אחת המחלות שאליה מכוונת רבקה בדבריה היא האלופציה - מחלה אוטואימונית המתרחשת באופן פתאומי, שבה הגוף תוקף את זקיקי השיער בגוף ונוצרות קרחות. בעקבות כך החולים מתמודדים פעמים רבות גם עם דיכאון ופגיעה בדימוים האישי. "הם היו מגיעים אליי לסלון שבורים, מיואשים. אין להם שיער, אין ריסים אין גבות. הם צריכים ללמוד לאהוב את עצמם מחדש בלי שיער. ואני, תוך כדי המדידות, משתדלת להעצים אותם ולהיות שם בשבילם. הגיעו אליי גם חולי סרטן שעולמם חרב עליהם ואחרי הטיפולים נשרו להם השערות, או אנשים שעם השנים יש להם שיער דליל ומרגישים פחות טוב עם עצמם. לשיער יש תפקיד מאוד משמעותי בדימוי העצמי של האדם", היא מדגישה, "וכשמאבדים שיער, מדובר הרבה פעמים בשבר גדול. אני השתדלתי באינטראקציה שלי עם הלקוחות להבין את הקושי הזה, לחזק אותם ולתמוך בהם. השתדלתי להיות אוזן קשבת עבורם ולנסות להעניק להם את הפתרון הכי טוב שאפשר. הייתה אצלנו ילדה יפהפייה, שנפגעה קשה בפיגוע תופת, וכתוצאה מכך סבלה מקרחות בקרקפת. ליווינו אותה לאורך שנים והתאמנו לה בכל תקופה תוספת שיער".

תופעה קשה נוספת שהגיעה לפתחה של זהבי היא מריטת שיער כפייתית - תופעה נדירה יחסית של התנהגות כפייתית, שבה האדם מורט את שערות ראשו ויוצר קרחות באזורים שונים בקרקפת. "זו תופעה לא פשוטה. הייתי צריכה לדעת להכיל את המצב ולתת מענה נכון לחולה ולמשפחה. לפעמים בלית ברירה, תוך כדי העבודה אתה הופך לסוג של מטפל. הגיעה אליי נערה בת 15 שהייתה משחקת לעצמה בשיער ותולשת שערה שערה. כבר היו לה המון קרחות. ההורים הגיעו אלינו מותשים. תוך כדי המדידות הם העירו לה בלי הפסקה, 'תראי איך את נראית', 'אם תמשיכי ככה זו פעם אחרונה שנקנה לך פאה'. קראתי לעובדת שלי וביקשתי ממנה לקחת את הנערה למדוד פאות, ונשארתי עם ההורים בחדר. אמרתי להם, 'אני מבקשת את סליחתכם מראש, אבל אתם חייבים לעבוד על עצמכם. אני מבינה שקשה לכם, אבל אתם חייבים להבין שהבת שלכם לא שולטת בזה, ובהתנהגות שלכם אתם דוחקים אותה לפינה'. יעצתי להם לקבל הדרכה מקצועית. לשמחתי הם בעצמם הבינו שצריך כאן התערבות של אנשי מקצוע, ונוצר בינינו חיבור אמיתי".

במציאות של ילדים חולים, מציינת זהבי, התנהלות ההורים משפיעה על חוסנם הנפשי של הילדים. "אני לא אשכח נערה בת 15 שחלתה בסרטן והוחלט בתחילת הטיפולים, עוד לפני נשירת השיער, שנעשה לה קרחת. אמא שלה הביאה באותו יום סלסילה צבעונית מלאה בסוכריות, וכשסיימנו לספר אותה כולנו זרקנו עליה סוכריות ובירכנו אותה בבריאות. לא ייאמן, אבל היא יצאה מהסלון מחויכת. כמה שנים אחר כך היא הגיעה אליי עם הזמנה לחתונה".

לצד עבודתה האינטנסיבית בניהול החברה, זהבי פתחה את ליבה והעניקה בהתנדבות ובאופן קבוע טיפולי שיער והתאמת פאות במחלקות אונקולוגיות בשישה בתי חולים ובבית האגודה למלחמה בסרטן. "בבתי החולים תמיד היו אנשים שמתנדבים ותורמים, אבל בכל הקשור לפאות ומתן הטיפול בבתי החולים, אנחנו רתמנו את העסק לטובת המעשה הזה", היא מסבירה.

"הרציונל היה להנגיש לחולים את סוגיית הפאות הרפואיות, החל מהמדידה וההתאמה של פאות רפואיות ללא תמורה, דרך טיפול ותחזוקה בפאות הקיימות. אני מאמינה שהמראה הטבעי שמתקבל אחרי התאמה או טיפול בפאה משפר את ההרגשה של החולה ומסייע לו בהתמודדות". כיום בבתי החולים עצמם יש בדרך כלל חדר מספרה, והעובדות של זהבי מגיעות לשם ומעניקות את טיפולי הפאות במקצועיות מלאה וללא תמורה.

"יום אחד קיבלתי טלפון מעזר מציון על אישה חולת סרטן שצריך לעזור לה עם פאה, וכמובן אמרתי להם שנשמח לסייע. דרך חברה טובה שלי, יהודית לוי, נחשפתי לפעילות המדהימה של עזר מציון, ועם השנים נוצר ערוץ פתוח עם הארגון, ובכל פעם שיכולנו לתת מענה לחולי סרטן נזקקים - שמחנו לעשות מה שאפשר. יש מצוקה אמיתית אצל חולים, מבוגרים וילדים, שמאבדים בטיפולים את שער ראשם, ואנחנו לא יכולנו להישאר אדישים. גם היום, אחרי שעזבתי, העובדים בסלון ממשיכים להתנדב על חשבון שעות העבודה במחלקות האונקולוגיות ודואגים לחולים. העסק תורם כחמישים פאות בשנה לחולים".

אבל בסוף זה עסק.

"נכון. אבל עסק חייב גם לתת. זה שזור בנימים של החברה ובאני מאמין של המקום", היא גאה לומר.

לעיתים, היא מספרת, האתגר המקצועי נובע מהצורך הספציפי של כל חולה וחולה. "היה לנו מקרה של מלמד מירושלים, בשנות ה־40 לחייו, שעבר הקרנות בלסת, ובצד של ההקרנות לא צמח לו שיער. שברנו את הראש איך אפשר לעזור לו. החלטנו ליצור לו חצי זקן שתואם לצד השני. בנינו חצי זקן שתואם בדיוק למבנה הפנים שלו. האיש הסתכל במראה ופרץ בבכי. ככה כל השנים התאמנו לו בכל תקופה את הצד של הפאה לצד השני, ושזרנו שערות לבנות כשהיה צריך".

הטורטלים ולובה מארץ נהדרת

פעילות מרתקת לא פחות בסלון של זהבי, מתקיימת במחלקת ההפקה, מהגדולות והמקצועיות בארץ, המספקת את מרבית תוספות השיער והפאות לתוכניות טלוויזיה מובילות, פרסומות, סרטים והפקות ישראליות.

"זו פעילות נוספת בעסק שהתפתחה עם השנים, והיא מאתגרת, מקצועית ויצירתית", מספרת זהבי. "בהתחלה היה מוזיאון השעווה במגדל כלבו שלום בתל אביב שהתבקשתי להתאים שם את הפאות לדמויות. ראיתי בזה משהו יצירתי שהוא מעבר לעבודה הרגילה", היא מסבירה. "אחר כך הגיעו פניות מכמה תוכניות, כמו 'החמישייה הקאמרית', 'זהו זה', פרסומות, 'ארץ נהדרת' ועוד. השחקנים היו מגיעים אלינו לסלון, ואנחנו התאמנו להם את הפאה לדמות, או שהיו שולחים לנו תמונות של הדמות המבוקשת. בעצם אנחנו מביאים את הרעיונות הקודחים של יוצרי 'ארץ נהדרת' אל המציאות, תוך שיתוף פעולה צמוד עם צוות המאפרות המוכשרות בראשות ליאת שיינין, שאחראיות לעיצוב הדמויות. אם זה משפחת טורטל או הדמות של לובה הקופאית, נהג המונית אשר בן חורין או הישראלי היפה ועוד ועוד - הכול פאות אייקוניות שנולדו אצלנו".

איך מתאימים פאה לדמות?

"אם זו דמות מוכרת ומבקשים מראה דומה, הם מביאים תמונה ואנחנו צריכים בעיקר לחקות אותה אחד לאחד ולדייק את השיער. אבל לפעמים זו דמות שהם ממציאים, ושם צריך לזרום עם הרעיון, להבין את הדמות לעומק ולחשוב איך להביע אותה. השיער המוגזם של לובה הקופאית הוא דוגמה מצוינת", היא מחייכת.

למרות מחלתה והמרחק הרב בין מקום מגוריה כיום בצפת לסלון הפאות, זהבי משתדלת להגיע לביקור בעסק אחת לחודש, ולקוחות ותיקות באות במיוחד לומר שלום, לחבק אותה ולהתעדכן במצבה. גם צוות העובדים שמח ונרגש לראות אותה. "אנחנו כמו משפחה", היא מסבירה בפשטות.

לפתע היא עוצרת את דיבורה ומביטה אל עבר האופק הנשקף מסלון ביתה. שקט משתרר בחדר. היא מניחה את ידה על כיסא הגלגלים ואומרת בלחש: "חנות פאות זה עולם שלם שנוגע בכל כך הרבה מקומות ועולמות, וכשאני חושבת על החיים שלי, אני מודה על הזכות".

***

הראיון יפורסם בשבת הקרובה במגזין "מאגר של חיים" שיצורף לעיתוני 'בשבע', 'מקור ראשון' ונקודות חלוקה נוספות ברחבי הארץ.