אומן לא השנה

אני ממש לא ממליצה לטוס השנה לאומן, אבל אני כן רוצה לספר את סיפורן של רבבות הנשמות שכמהות להגיע לתפילה המרפאת הזו בציון.

איה קרמרמן , ט"ו באלול תש"פ

אומן לא השנה-ערוץ 7
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

נתחיל מהסוף. מי שמבין מהטור הזה שאני ממליצה לטוס לאומן השנה, שיקרא שנית. אני ממש לא מציעה להפר את הנחיות משרד הבריאות, או להסתכן בהתקהלות בציון הקדוש והעמוס.

אחרי שזה נאמר, אפשר להתחיל לדבר. לקראת יום הולדתי ה־40 בעלי הגיש לי מעטפה. כרטיסי טיסה. 48 שעות מהיציאה ועד לחזרה הביתה. הוא ידע שאם לא יציב בפניי עובדה, לא יהיה לי אומץ לעזוב את הילדים. לא עזבתי אותם 14 שנה, עד לאותו רגע.

פעם אחת בחיי נכנסתי לציון של רבי נחמן. בקטנותי, אני סבורה שמה שהרגשתי שם מבטא חוויה של מאות אלפים. הרגשתי פרץ של רפואה. היא מרחפת בחלל הציון. הרגשתי שהיא לוחשת בליבי: 'יהיה בסדר. את טובה, אהובה כמו שאת, בת שלי'. חובקתי על ידי ה' יתברך. הוצפתי אהבה, קבלה והכלה אינסופיות. כאילו מישהו אומר 'אני פה, מחזיק לך יד אוהבת, למרות שאני יודע עלייך את כל האמת. בזכות שאני יודע עלייך את האמת'. הרגשתי כמו ילדה שרצה לאבא, המחכה לה בידיים פתוחות וחיוך ענק. הרגשתי אהבה מרפאת. זו ההרגשה שהופכת את המקום הזה, את החוויה הזו, לקדושים.

מפגש הראסטות והחסיד

מה לא נאמר על ההתבודדות? התבודדות היא ההתקשרות הישירה שלך אל ה' יתברך. חיבור ישיר, נטול פילטרים. אתה והוא. התבודדות מגיעה מהשורש בד"ד, בדיוק כמו המילה המאוסה 'בידוד'. מי מאיתנו לא הוצרך להיכנס לבידוד השנה? מי מאיתנו לא צריך התבודדות כל השנה?

מה לא נאמר על ההתכללות בקיבוץ הגדול של ראש השנה באומן? התכללות היא להיות אחד מהכלל. יחד עם הכלל. כלול בתוכו בביטול.

השנה הזו לימדה אותנו שאפשר להתבודד עד סוף הימים, אבל בסופו של יום, אם לא נפעל ככלל ולא נבין שיש על כתפינו אחריות לשלום האחר, לא תעבור המגפה.

לפני כעשר שנים קיבלתי תמונה מהציון. בחור, גופו קנבס לקעקועים, חורי ענק באוזניו, שערו שזור בראסטות, עומד ומדבר עם חסיד שחור־לבן. תמונה אחת שמסבירה מה היא התכללות. באומן פוגשים את כולם. זה לא כמו להיות חבר באגודת ידידי האופרה ולשאול איפה המנומסים שלא הגיעו לקונצרט כי קצת מגרד להם בגרון, והם מנומסים מכדי להרעיש עם הניילון של סוכריית המציצה. זה לא זה. זה לפגוש את העם שלנו. על יופיו וכיעורו. על שמחותיו ועל צערו. על הצדיקים ועל משליכי כיסאות הפלסטיק בבריכה. זה להיות בקיבוץ הגדול של מקבץ נדחי עמך ישראל. על אמת. הנידחים והפצועים, המרוטים ואלו שלולא הוריד רבי נחמן הוראה מפורשת, היו מתייאשים כבר מזמן. כולם באו להתרפא. לשמוע לחישות עדינות של אהבה חסרת גבולות. שנים שאני שומעת את הדיבורים על המסיבות והקרחנה שהולכים באומן. מסתבר שאפילו הפרויקטור שמע על זה. הוא טוען שזה לא קדוש. כנראה שבדוקטורט שלו הוא פספס את הלימודים בבית הספר לרפואת הנפש היהודית.

מפגיני בלפור תמורת מפגיני אומן

לפני 13 שנים די אילצתי את בעלי לטוס לאומן, אפילו איגפתי אותו עם ילד בן 5. כשהוא נחת שם, הוא צלצל ואמר: "סיוט. נדבר בבית". כשבאתי לקחת אותם משדה התעופה, נחתו שם חסידים מכל הסוגים. פתאום יצא חסיד מבוגר, אולי בן 90. היה לו קשה ללכת, ובכל זאת הוא נשא ספר תורה. נדהמתי ממסירות הנפש. אם האדם המבוגר הזה מסוגל לעבור את הטרפת הזו עם ספר תורה ביד, כנראה שכל מה שידעתי על חשיבות הנסיעה הזו לא מספיק.

זה 13 ראשי שנים שבעלי טס לאומן. 13 שנים שגבות מורמות בתמיהה על כך שבעלי "עוזב" אותי בחגים. כאילו שזה שהוא פה בכיפור הופך אותו ליעיל במיוחד. אל מול אותה גבה תורנית אני עונה, 'חבל. להרים גבות עושה קמטים'. והשנה? אם אפשר לומר משהו על השנה הזו, זה שאי אפשר לתכנן כלום. ה' צוחק וכו'. אז נכון לרגע כתיבת הטור, אפשר לומר שהשנה בעלי לא טס לאומן. האמת היא שאני מתה מפחד מכך שהוא לא ייסע. לא רק כי אני רגילה ליילל בזמן תקיעת שופר יד ביד עם אפרת שלי. אלא כי בכל שנה הבעל שלי חוזר מהדייט שלו עם רבנו עם אוצרות, יהלומים. בהגהה הברסלבאית קוראים לזה "אורות". אני רוצה את הבעל הזה. שעובר טיפול עשרת אלפים אצל רבנו. שחוזר כולו מקודש, מייחד את עצמו לחיבור קודשא בריך הוא ושכינתיה. אני רוצה בעל שעבודת ה' שלו היא אש יוקדת. אני רוצה בעל שבכה בציון כי התמלא בהכרת הטוב על החיים שלנו. אני רוצה בעל שמרגיש כל השנה כיסופים לתפילה, כי "מה שהיה היה, העיקר להתחיל מההתחלה". אני רוצה בעל שהרגיש שנמחל לו, שהוא נקי וטהור. למרות ועל אף. אני גם לא מתפשרת על חצי. אני רוצה את כל הקופה. אני גם רוצה ילדים כאלו.

אז אולי תימצא פשרה וימצאו מתווה בטוח שבו יטוסו השנה לאומן. מפגיני בלפור תמורת מפגיני אומן. תיקו טוב לתדמית. לא יודעת, הכול פה פוליטי. אבל אני לא דואגת לחסידים. הם מקשרים עצמם כל יום. טובלים, מתבודדים, לומדים ומשתדלים ליישם כל השנה. אז השנה הכיסופים להרגיש אהוב יתעוררו ויתעצמו, אבל המקשר עצמו אמור להאמין שהצדיק שלו נמצא בכל מקום, וקל וחומר לגבי אבא יתברך. אולי נגזר עלינו לא להתכלל בראש השנה, אלא דווקא להתבודד ולנסות להבין מה ה' רוצה מאיתנו, כי די ברור שאנחנו לא קולטים את המסר. כך או כך, עלינו להיות בביטול ולהבין שזה לא שרבנו לא מזמין אותנו הפעם, אלא שגם הצדיק בביטול מול הבוס שלו.

בכל מקרה, לא לחסידים אני דואגת, אלא לאותו נער מקועקע ומחורר. גם הוא כמה להיות שטוף באהבה, שיראו את האמת לאמיתה מתחת לתחפושת שמסתירה כאב וגעגוע. אם לא רבי נחמן, מקלף הקליפות, מי יראה שתוכו רצוף אהבה?

מי שהבין מהטור הזה שאני לא ממליצה לטוס לאומן, שיחזור להתחלה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

קראמבל תפוחים ושזיפים
צילום: איה קרמרמן

קראמבל תפוחים ושזיפים

קינוח מאוד אמריקני, קל הכנה. בזכות הפירות המתוקים הורדתי כמה שיותר את כמויות הסוכר. שילוב מנצח של פירות מתוקים ובצק פריך. המתכון בדרך כלל עמוס בחמאה, הפעם מדובר במתכון טבעוני. אפשר שיהיה נטול גלוטן עם קוואקר מותאם. תמיד מוגש עם גביע גלידת וניל, מה שדי מנוגד לרעיון הטבעוני. אז ויתרתי.

המצרכים:

תבנית פיירקס מלבנית בינונית

לשכבת הפירות:

2 תפוחי סמיט קלופים // 6 שזיפים // 50 גרם סוכר חום // 2 שקיות סוכר וניל // 1 כפית קינמון

לשכבת הבצק:

100 גרם קמח שקדים // 100 גרם קמח קוואקר (טוחנים לבד במטחנה) // 50 גרם קוואקר גס // 70 גרם שמן קוקוס // 2 שקיות סוכר וניל // 1 שקית אבקת אפייה

אופן ההכנה:

מחממים את התנור על תוכנית טורבו, 180 מעלות // חותכים את הפירות לקוביות בינוניות ושופכים עליהם את כל רכיבי שכבת הפירות // מערבבים יחד ומניחים בתבנית פיירקס // טוחנים קלות 50 גרם קוואקר גס, כך שיתקבלו פירורי קוואקר אך לא קמח // מערבבים יחד את רכיבי הבצק עם כפות הידיים. צריכים להתקבל פירורים // מפזרים את פירורי הבצק על הפירות // אופים בתנור החם כ־35 דקות.