רב מילים

בריאיון לרגל צאת ספרו החדש על השבת מדבר הרב אנגלמן על החיבור בין בית המדרש לכתיבה ועל החיבור שהוא מייחל שיתרחש בתוך המגזר פנימה

עפרה לקס , י"ד באלול תש"פ | עודכן: 17:29

"במהלך הכתיבה הרגשתי שהשבתות שלי משתבחות. אני יותר אוהב את השבת". הרב אנגלמן
"במהלך הכתיבה הרגשתי שהשבתות שלי משתבחות. אני יותר אוהב את השבת". הרב אנגלמן
צילום: שלומי יוסף

השער של בית משפחת אנגלמן בכפר סבא נפתח לרווחה, ומאחוריו, על הדשא, עומדים משחקי חצר, ממתינים לנכדים, אולי לנינות הקטנות, שיטפסו ויתנדנדו.

בבית הוריו של הרב והסופר ליאור אנגלמן שולחן השבת הגדול פתוח, אפילו שהיום רק יום חמישי בבוקר. אנחנו מתיישבים במרחק קורוני בטוח, ומשוחחים על ספרו החדש 'נשמה יתרה - התבוננות בסוד השבת' ('ידיעות ספרים').

הספר ראה אור לאחרונה, והוא טרי ומעורר סקרנות כמו מטעמים של שבת. אמו של הרב אנגלמן, ציפורה, נפטרה לפני כשנה, והספר נכתב לזכרה.

"אמי גדלה להורים ניצולי שואה, שאנחנו יודעים עליהם מעט מאוד", הוא מספר, "הכול היה אפוף סוד כדי להגן על הבת היחידה, כלומר על אמא שלי. בשולחן השבת שלהם היו שלושה כיסאות, ואמי הבטיחה לעצמה שלה יהיה שולחן שבת גדול. היית צריכה לראות את העיניים של אמא כשהיא ישבה ליד השולחן ומסביבה חמישה ילדים ו־25 נכדים. לקראת סוף ימיה היא אפילו זכתה בנינה". הרב אנגלמן מכנה את אמו "מנהיגה, שאווירת השבת בבית הושפעה ממנה רבות". כתיבת ספר על שבת לזכרה, הייתה בחירה נכונה ומדויקת בעיניו. "כשכתבתי את הפירוש על 'אשת חיל', שהוא מזמור אוטופי על איך האדם, במקרה הזה האישה, צריך להיות - הרגשתי באופן מאוד חזק שאמא שלי באמת נמצאת בהרבה מקומות שם. כתבתי את זה ברעד. באמת".

שבת של כן

ספרו החדש על השבת הוא לא הלכתי, אלא מהותי, אמוני ומעמיק, ומיועד לציבור שומרי השבת הוותיק. "העולם הדתי כבר מורגל לשבת, מה שגורם לנו הרבה פעמים לא לחשוב מה מסתתר שם. שרנו המון פעמים 'שלום עליכם', אבל אני לא יודע אם אי פעם עצרנו ושאלנו מי הם המלאכים, ומה בכלל מקומו של השיח המלאכי הזה פתאום. בירכנו הרבה פעמים את הילדים לפני הסעודה, אבל אני לא יודע כמה פעמים שאלנו את עצמנו מאיפה זה בא". הספר מחולק לארבעה חלקים, ונוגע במנהגים הקטנים והשגרתיים ביותר בריטואל השבת. "החלק הראשון מלווה את האדם מהקניות וההכנות לשבת עד החזרה מבית הכנסת. החלק השני לוקח אותו מ'שלום עליכם' ו'אשת חיל', דרך הסעודה והזמירות ועד המושג של שינה של שבת".

החלק השלישי הוא פירוש לתפילת קבלת שבת, והחלק הרביעי והפרקטי מביא רעיונות מעשיים לשולחן השבת, ועוסק בהורות של שבת, בזוגיות של שבת וקצת ב'אתה עם עצמך' בשבת. "כל חלק מתחיל בקטע פרוזה אמיתי מהחיים. אז לכל מי ששאל אותי אם הספרים הקודמים הם אוטוביוגרפיה, כאן יש חלקים ממנה".

בפתחו של החלק הרביעי בספר, שנקרא 'משפחה של שבת', מספר הרב אנגלמן על בתו הבכורה שני, היום בת 27, ואז פעוטה שאהבה יותר מכול לצייר. "אני ממש זוכר את הרגע ההוא שקמנו ממנוחת השבת וראינו אותה מציירת בדבקות. אמרתי לה, 'שני, שבת היום, לא מציירים'. אז היא אמרה 'בסדר' והניחה את הצבעים בצד. הלכתי למנחה, וכשחזרתי וראיתי שהיא שוב מציירת. אמרתי לה, 'אבל שני, בשבת לא מציירים'. היא שאלה 'מתי מציירים?' ענינו, 'כשתצא שבת'. היא שאלה מתי תצא שבת. אמרנו, 'כשתהיה הבדלה'. ואז היא באה עם גביע של יין ובשמים והגישה לנו. אני חושב ששם נולד הספר הזה. אשתי ואני החלטנו אז שלא יכול להיות שהשבת בבית שלנו תהיה שבת של 'לא'. שבת שרק גוזלת ממנה את האהבה הגדולה ביותר שלה. השבת חייבת להיות שבת של 'כן'. אחרת יכול להיות שהיא תהיה שומרת שבת, אבל שומרת שבת מתוסכלת".

הרב אנגלמן אומנם כתב את הספר לציבור הדתיים ושומרי השבת המחפשים העמקה, אך הוא מכוון רחוק יותר. "למה העולם החילוני מתמרד נגד השבת? כי הוא תופס את השבת כמו שהרבה דתיים תופסים אותה, כשבת של 'לא'. אני אוהב ים ולא, אני אוהב טיולים ולא, ואני אוהב לכתוב ולא. וכל זמן שהשבת תהיה לוקחת־החיים שלנו, היא לא תעבור. אתה יכול לעשות הפגנות ולחוקק חוקים, אבל השבת תפסיד". הוא מרגיש שמי שנושא את דגל השבת, מחזיק אותו הפוך. "כשהיינו ילדים, תודעת השבת הייתה 'שאבעס', אבנים ושבת של 'לא'. היום זה לא יעבור, עם ישראל לא יהיה מוכן לזה. אי אפשר לכפות אותו. זה צריך להיות תהליך פנימי. אם אתה מרגיש ששבת היא של 'כן', שהיא מחיה את העולם הפנימי שלך, אז כל השבוע שלך הוא אחר. אני לא יודע מה הספר יעשה לקוראים, אני הרגשתי במהלך הכתיבה שהשבתות שלי משתבחות, שדברים שידעתי התחדדו לי והתבהרו לי. אני יותר אוהב את השבת".

שלוש בלילה עם חנן בן ארי

הקורונה, איך לא, משתחלת גם היא לשיחה, ומתערבבת עם הגעגוע לנחת של שבת. "העולם שלפני הקורונה היה עולם מאוד רץ, מנסה להגיע ליעדים, להשיג הישגים, אנשים היו בטירוף. אתה פוגש המון ילדים מאוד מוצלחים שלא זוכרים מתי הם ישבו עם אמא או אבא לאחרונה, מתי הם פתחו את הלב. יש מפגשים מאוד טכניים בהורות וגם בזוגיות, ואני חושב שהשבת היא ההזדמנות להורות של ביחד, לזוגיות של ביחד. הורות שמאפשרת הֱיוֹת, ולא רק את התביעות והציפיות והבקשות. בסוף הספר יש עיסוק בנושא וקריאה לנצל את השבת גם לזה, כי הרבה אנשים מגיעים לשבת מותשים, והם אומרים לעצמם 'יש לי 24 שעות לברוח'. יכול להיות ששווה בתוך ה־24 שעות האלה קצת להיות. להיות בהורות, להיות בזוגיות".

הרב אנגלמן מדבר על התובנות שהקורונה חידדה אצלנו, אבל מודע גם לכך שאנשים כבר מיצו את הקטע ומוכנים לדפדף את המגפה הלאה. "בגל הראשון אנשים אמרו 'אני מוכן לקבל, כי אני יודע שיהיה בסדר עוד רגע'. הגל השני הוא שיעור מאוד גדול באי־ודאות ובענווה לאורך זמן. לכן אני מאמין שזה יחלחל. זה שהמכנה המשותף של מנהיגי העולם הוא שכולם לא יודעים, זה מקום טוב".

הרב אנגלמן כתב את השיר 'געגועים לבני אדם' אי אז בתחילת הגל הראשון. השיר הולחן ובוצע בידי חנן בן ארי, חבר וחברותא. השיר עוסק בדיוק בתחושות החדשות של ענווה שהקורונה הביאה, ובהזדמנות להתבונן על הדברים מזווית אחרת.

"ערב אחד בתחילת הקורונה, הייתי אמור לנסוע לחנן ללמוד. ביום שלפני, בין מנחה לערבית פשוט כתבתי את זה. התחושה הייתה שאם נצא מהתקופה הזאת אותו דבר, אז פספסנו. לא יכול להיות שהעולם זז מהמקום שלו כדי לחזור לאותה נקודה".

הרב אנגלמן שרבט את השיר במהירות ושלח לבן ארי. הלימוד המשותף למחרת לבש פנים אחרות. בן ארי ישב על הפסנתר, והשניים חיפשו יחד את המנגינה. "ב־12 וחצי בלילה, כשכבר הייתי בדרך לישון, קיבלתי ממנו טלפון. הוא אמר לי, אתה בא לאולפן? אז אמרתי לאשתי, את באה? זו תהיה חוויה. אחת בלילה, מתחילים לעבוד על שיר. זה היה לימוד גדול בשבילי, הלילה ההוא. באומנות, כשבוער אז בוער. וגם החיפוש אחרי הדיוק. אתה שומע את השיר עוד פעם ועוד פעם וחושב מה עוד צריך להכניס, ובלי להתבלבל, בשלוש בלילה, כשמחליטים שצריך גיטרה בס - מתקשרים לנגן גיטרה אקוסטית, אומרים לו בוא עכשיו, והוא בא. בשש בבוקר חנן שלח לי את השיר".

הקורונה השביתה את התרבות לא רק ליוצרי הבמה. גם עולם הספרות קפא כמעט לגמרי. שבוע הספר לא היה, כותרים חדשים כמעט ולא רואים אור. אתה מסכים עם האמירה שבלי תרבות חסרה המהות, או שלדעתך תרבות היא תוספת נחמדה לעולם ותו לא?

"בלי רוח אין חומר. הרוח מבחינתי היא רוחו של ריבונו של עולם. בלי תורה אין חיים. מרחבי התרבות, המוזיקה והיצירה הם אפשרות לקחת את הרוח ולחוות אותה בעוד כוחות נפש. זו קומה שנייה וחשובה. בשנת האבל לא יכולתי לשמוע מוזיקה. האם חייתי? חייתי. אם היו אוסרים עליי ללמוד תורה כל השנה הזאת, אני לא יודע אם הייתי אומר שחייתי. מצד שני, בלי המוזיקה משהו מאוד יסודי בשמחת החיים וביכולת להרגיש את החיים נפגם עמוקות. זו כנראה מטרת שנת האבל. אז ליבת החיים מבחינתי זו התורה וקיום התורה. לקחת את זה ולהעמיק את זה ולחוות את זה, זו קומת התרבות".

בלי להשפריץ ריגושים

דרך ארוכה עשה הרב אנגלמן בכתיבה שלו. כמה ארוכה? תראו מה הוא אומר על ספר הסיפורים שכתב לפני עשור. "את 'שקופים' אני מאוד אוהב ערכית, אבל תוכנית קשה לי מאוד לקרוא אותו היום. הוא של מישהו שלא למד. אני לא יכול לקרוא את הטקסטים האלה".

את ספרו הראשון, 'כיסופים – פרקי התבוננות אמונית בעקבות העקירה', הוציא הרב אנגלמן מייד אחרי העקירה מגוש קטיף. לפני עשור הוציא, כאמור, אוסף סיפורים בשם 'שקופים', אחר כך נולד ספר הפרוזה 'לא מפסיקים אהבה באמצע', שנבחר למצעד הספרים של משרד החינוך, ואחריו הרומן 'קשורה בנפשו'. הספר על השבת, שהוא תורני־עיוני, לא מהווה מבחינתו תזוזה מהדרך שבה החל לצעוד. "אני נמצא כל הזמן בשני המקומות. מבחינתי זה עולם אחד שיש לו שני ביטויים ושתי עשיות. אני לומד ומלמד תורה, כותב ומתעסק בעולם הכתיבה. בימים אלה אני כותב רומן חדש. מבחינתי זו לא פנייה, זו עשייה משולבת".

הרב אנגלמן הוא ראש בית המדרש הקהילתי בכפר סבא, בית מדרש לציבור הרחב שממשיך להיות שוקק חיים ושיעורים, עם מאות כניסות של לומדים גם בימי קורונה. מלבד זאת הוא מלמד בישיבות ובמדרשות, אמונה וגם גמרא. בהשכלתו הוא דיין, וברקורד הסמוי מן העין נמצאים גם חמישה ספרים על דיני ממונות. "אלה לא ספרים שמופצים לקהל", הוא מסביר בשקט את הצד הנעלם בכתיבתו התורנית. כשאני שואלת מדוע בספרו החדש הכיתוב על הסופר כל כך אנמי וצנוע, הוא משיב "יותר רז - פחות משמין".

הרב אנגלמן (48) נשוי לעינת, מנהלת מקלט לנשים מוכות של עמותת 'בת מלך', המיועד לנשים מהמגזר הדתי והחרדי ("אני מת לכתוב על זה ספר, אבל היא לא מסכימה, ובצדק. היא לא יכולה לחשוף סיפורים"). הוא אב לחמישה וסב לשתיים.

אחרי שכתב את 'שקופים' החל ללמוד כתיבה, ואחר כך גם להעביר סדנאות כתיבה. "אתה פשוט רואה מה קורה לכתיבה של המשתתפים, איך היא משתכללת ונעשית פורייה יותר. אני חושב שכל כישרון שיש לאדם הוא לא שלו. זה מה שהקב"ה נתן לו, והאחריות שלו היא לזקק ולפתח אותו".

הרבה אנשים חולמים להוציא ספר לאור. אבל האמת המרה היא שלפעמים חבל על הדפים שעליהם הודפס הספר. איך אדם יכול לדעת שהרעיון שלו, הספר שלו, ראוי לראות אור?

"כותב שרוצה להוציא ספר לאור צריך לשאול את עצמו האם הוא מביא ברכה לעולם בדבר הזה, האם הוא מוסיף דבר שהעולם זקוק לו - או שזה צורך שלו. אני לא בטוח שאנשים שואלים את עצמם את השאלה הזאת. אנשים רבים פשוט רוצים לראות ספר שלהם בחלון הראווה של 'צומת' או 'סטימצקי'. השאלה השנייה היא האם היצירה היא איכותית, אומנותית. כדי לענות על השאלה השנייה, שווה לתת למישהו שבאמת יודע את העולם הזה, שמבין בספרות ובספרים".

ספריו של הרב אנגלמן מעוררי מחשבה. לתלמידי הסדנאות שלו הוא אומר שלא יחששו מהתובנות שלהם, שלא יעלימו אותן מהיצירות. מסר הוא לא מושג פסול. "אני חושב שכל הסופרים באים עם אג'נדה, כלומר עם העולם שלהם, עם איך הם מתבוננים עליו, מה הם בוחרים לכתוב ומה הם בוחרים לא לכתוב. הכול זה ערכים. חשוב שסופר יביא את נקודת המבט שלו על העולם. ההבדל הוא באופן שבו הוא עושה את זה. אם זה 'משה הניח בננה כדי שדנה תחליק, אבל אז הוא לא שם לב והוא בעצמו החליק' יהיה פה פספוס, כי עולם הספרות לא רוצה לעבור דרך הראש, הוא רוצה לגעת במקום הרבה יותר עמוק וחי. בעיניי סיפור טוב צריך לספר את החיים. וככל שאאפשר לקורא לראות את הסיטואציה ולהתבונן בעצמו, ולא אאנוס עליו את ההכרעות שלי, זה יותר טוב".

הרב אנגלמן לא מסתיר את המשקפיים שהוא מרכיב כל העת, משקפי התורה. "לתורה יש מה להגיד על החיים וגם על הדרך להסתכל עליהם, לחוות אותם, לתהות איתם. התורה מחיה אותי. היא תנועת החיים שלי. היא מתדלקת ומניעה אותי. אני חי, יוצר ומתבונן דרכה. אני לא אומר 'אי אפשר את זה' או 'צריך לחשוב כך'".

כדי לכתוב צריך חופש. אתה רב, התורה לא חוסמת אותך?

"התורה מאפשרת לי המון חופש. בחוויה שלי אני חושב באופן חופשי לא פחות מאדם חילוני, וכשאני פוגש חברים חילונים אני רואה שזה נכון. כמו שאדם דתי כאילו נחסם על ידי ההגדרות המאוד ברורות של התורה, אדם חילוני חסום על ידי הגדרות מאוד מאוד ברורות של האג'נדה החילונית היום. אין לו החופש להיפתח למקומות שאני נמצא בהם. החוויה שלי היא שהתורה באמת נותנת משמעות למרחבי החיים. היא באמת מאירה את המשפחה, את האתגרים הכלכליים והחברתיים, באור אחר, והיא משאירה לי הרבה מקום לחשוב. אני מרגיש חופשי, ועם החופש הזה אני בא לכתוב.

"אני כותב ספר פרוזה חדש שמלווה אדם שצמח במשפחת פשע, ואת התנועה שלו מתוך משפחת הפשע הזאת. זה עולם שלם שהיה לי מאתגר, מעניין וחשוב לפגוש אותו. יכול להיות שלתורה אין מה לומר על מצוקות ועל פשעים? ברור שיש לה. אני לא מסתכל על החומש עם רש"י כל הזמן, אני בא עם עצמי".

כשמדברים על תרבות, מדברים על יצירה שבוחנת גבולות. ספרות טובה מותחת גבולות, יוצאת מהם ונכנסת.

"בסוף זה תלוי אילו גבולות אדם יבחר לבדוק. אני יכול לבדוק דרך ספרות עד כמה יראת השמיים שלי כנה, אני יכול לבדוק את ההשטחה החברתית, אדם יכול לשאול את עצמו שאלות מוסריות גדולות דרך ספרות בועטת וחזקה. הרבה פעמים כותבים שצמחו מהעולם הדתי, כותבים כתיבה חילונית שכאילו בודקת גבולות, אבל הם לא באמת בודקים. הם נמצאים מחוץ לגבולות וצועקים את זה. הרבה פעמים השאלה היא מה מציק לך ומה מפריע לך. אני מרגיש שבתוך העולם של יראת שמיים יש המון מה לבחון".

אם התורה כל כך מצמיחה, למה אין הרבה ספרות שצומחת מתוך בית המדרש?

הרב אנגלמן מתקן אותי ומזכיר את הרב חיים נבון שהוא גם סופר, ואת הרב מיקי שיינפלד, שלא לומר הרב חיים סבתו. אבל בכל זאת עונה לשאלה: "לקראת פסח עשיתי ערב עם שלמה בראבא. לפני כן נפגשנו והחלטנו שזה יהיה ערב מאוד עמוק ומאוד מצחיק, אבל אמרתי לו תשמע, אני רוצה לאתגר אותך. המצחיק הזה יהיה מצחיק בלי גסויות ובלי קללות. זה תנאי. באינסטינקט הוא ענה לי, בלי גסויות זה לא מצחיק. אמרתי לו, בלי גסויות זה מצחיק לעומק. אני אומר אותו דבר בתוך עולם הכתיבה. בעולם הספרותי החילוני - בלי חשיפה זו לא אהבה. בלי לספר את הדברים הכי לא צנועים, זו לא אהבה. ואני אומר שהאתגר של מי שבא מעולם האמונה והתורה הוא הרבה יותר חזק והרבה יותר עמוק. איך אתה כותב אהבה דווקא כשאתה מעדן את הכתיבה, לא כשאתה זורק את זה על הדף אלא מעמיק".

אתה בעצם מחפש תנועה הפוכה לעולם שבו אנחנו חיים היום. עולם שהוא גס בכל מובן, אפילו במהירות שבה מעבירים סרטוני התעללות של מטפלות בפעוטות. אנשים מסוגלים לקרוא היום דברים עדינים, מרומזים?

"כשאתה משפריץ את הריגוש, אנשים לא מתרגשים. אני חושב שדווקא כשהם פוגשים את הדבר הזה, המאופק, משהו אחר נפתח. משהו שאולי כבה. מה שקרה באילת, קרה בין השאר כי אנשים חשופים לדברים בוטים, ומרוב שהם רואים דברים כאלה, הם נהיים קהים לכאבים. איך עמדו כל המרושעים האלה והביטו? כי הכול קהה, הנער לא שומע את הצעקה. זה היה סרט בלי קול. ואני חושב שספרות מעודנת ומורכבת תחזיר את הנפש למרחבים שהיא כבר שכחה. להרגיש".

סגרתי אחרי שני עמודים

הרב אנגלמן מעיד שבילדותו לא היה מחובבי הכתיבה. הסיפור הראשון נולד ממנו במוצאי יום כיפור כשהיה בן 27, אחרי שחווה מעבר מנעילה בבית כנסת אשכנזי לבית כנסת ספרדי. הסיפור שנכתב באותו מוצאי יום כיפור נשלח לתחרות סיפורים קצרים ב'מקור ראשון' וזכה במקום הראשון. הרב אנגלמן התקשה להאמין לנציגת העיתון שבישרה לו את הבשורה, אבל אז נפל לו אסימון גדול: "הבנתי שיש לי אתגר, שאני לא יכול לזרוק את זה עכשיו. זה יותר מדי בשביל להתעלם".

כשיצאת ללמוד בסדנת כתיבה אצל אשכול נבו ואורית גידלי, סופר ומשוררת לא דתיים, נחשפת לעולם שלא הכרת.

"לא הכרתי בכלל. אגיד לך יותר מזה, אני כמעט לא קורא ספרי חול. אני הולך לספרייה, מחליף לאשתי ספרים ויודע פחות או יותר על מה הם. פעם בשנתיים אני קורא ספר שאשתי אומרת שאני חייב לקרוא. יש גם הרבה חומרים שאני לא יכול לקרוא, שמבחינתי הם בלתי אפשריים. היה לי מאוד חשוב להבין את סוג הכתיבה של אחד הסופרים בעלי המוניטין בארץ. התחלתי לקרוא, ואחרי שני עמודים סגרתי ואמרתי זה בלתי נסבל, אני לא יכול לקרוא את זה".

הקרבה והשיח שלו עם העולם החילוני גילו לרב אנגלמן שיש המון סקרנות הדדית. "זה לא סתם שבהמון סדרות טלוויזיה יש התעסקות בעולם החרדי. על פני השטח יש מלחמה, אבל מתחת לפני השטח יש המון געגוע וסקרנות. יש לי הרבה חברים חילונים בעולם הספרות, רובם סופרים. המפגשים בינינו מאוד פוריים ומסקרנים ויש המון קשב. כל עוד היה אפשר לצייר את העולם הדתי כעולם של אדם כנוע לבורא הכפייתי, זה לא היה מעניין. אבל ברגע שיש פה הבנה שבעולם הדתי יש תסיסה ועניין ואנחנו מאוד דומים בהרבה דברים, יש במה להתעניין".

בספרו על השבת משתף הרב אנגלמן את הקוראים בסיפור מימיו כחייל, כשנשאר שבת כעונש וניסה לקבל את פניה בשמחה, נאבק בקור ובאכזבה ובנוף הלבנוני האילם שמולו. הסיפור המתוק הזה לא רק מחבר את הקוראים לקבלת השבת, אלא גם לטיפוסים שונים בתוך עם ישראל, חיבור הלב שהוא כל כך מחפש ושנוכח גם בספריו האחרים. "אני בוער על הדבר הזה. אני חושב שיש פער עצום בין מה שצריך לתדלק את התקשורת והפוליטיקאים, שהם שני כוחות מאוד חזקים שניזונים מהמלחמה הזאת, ובין הצורך האמיתי של רוב בני האדם בעם הזה. לכן מרים פרץ מרגשת. היא לא הצבעוני, היא לא הצעקני, היא געגוע למשהו השלם הזה, המחובר".

אבל היא נעה סביב אחד המיתוסים המחברים היחידים שנשארו בחברה הישראלית - משפחת השכול.

"גם כאן, זה תלוי לאן אתה לוקח את השכול. אתה יכול לקחת אותו לחיבורים, או לאמירה לעומתית כזאת או אחרת. זה שכל כך הרבה אנשים מחוברים לדמות הזאת, זה הצימאון לחיבור. הספר 'קשורה בנפשו', שממש עוסק בקריעות ובחיבורים בעם שלנו, נקרא לשמחתי בהמונים, והוא גורר עד היום, שנתיים אחרי שפורסם, המון תגובות משמחות ומרגשות מאנשים מכל הקצוות. מה זה קצוות? מאנשים של 'שוברים שתיקה' ועד אנשים בכל מרחב הקשת הימנית. אני לגמרי מאמין שלא חזרנו לכאן אחרי 2,000 שנה כדי להתגרש שוב. חזרנו כדי להתחתן. בדרך יש בלגן על הכתובה, בסדר".

הרב אנגלמן מדבר לא רק על העם הגדול והרחב, אלא גם על מגזר הבית. "פעם, לפני 20 שנה, בשיעורים שהייתי מעביר בתשעה באב הייתי אומר 'אני חולם שפעם לא יהיו פה רק כיפות סרוגות, אלא ניפגש בתשעה באב למפגש אמיתי. דתיים, חילונים וחרדים. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי אומר: יש לי חלום שנשב יחד תלמידי הישיבה הזאת, עם הישיבה ההיא ועם ההיא.

"כשהרב קוק מדבר על שבת, הוא מדבר על יום האחדות. אין עבודה, אז אין מעמדות. בשבת העבודה שלך לא מגדירה אותך. כולם הולכים עם תלבושת אחידה, לבנה, ובסוף זה יום שבו עבדך ואמתך נחים כמוך. אני מרגיש שאחד האתגרים הכי גדולים פנימה, בתוך הציונות הדתית, הוא לנצח את הפילוגים והקיטובים שקורים בה בשנים האחרונות. בחור נכנס לשיעור א' בישיבה והוא כבר יודע עם איזו בת מדרשה הוא לא יתחתן. אנחנו מפסידים המון, כי יש כאן עושר מאוד גדול. אם היינו פותחים קשב, היינו מרוויחים".