חובה להשמיע קול אחר

השיח הציבורי מצמצם את הזעזוע מהאונס באילת לכך שהוא נעשה שלא בהסכמה, או בהסכמה מן השפה ולחוץ, במקום להצביע על הנקודה השורשית.

הרב עמיחי גורדין , י"ד באלול תש"פ

הרב עמיחי גורדין
הרב עמיחי גורדין
צילום: באדיבות המצולם

דרושה אלטרנטיבה. לא אלטרנטיבה שלטונית ולא אלטרנטיבה פוליטית, אלטרנטיבה השקפתית. צריך להפסיק לשחק את המשחק לפי הכללים שלהם. צריך לאזור כוח ולהציע כללי משחק אחרים. תפיסת עולם אחרת. זעקת הנערה מאילת באה אלינו.

החשד לאונס קבוצתי במלון באילת מעורר פלצות בליבו של כל אדם. האומנם מפלצות כאלו מסתובבות בקרבנו? כמה אטימות ורוע יכולים להיות חבויים באדם אחד, בשלושים אנשים?

אבל האם בכך נגמר הסיפור? ואם טענות פרקליטי החשודים על כך שהייתה הסכמה נכונות, כלום אז הכול בסדר? האם סיפור 'איה נאפה', בהנחה שהתרחש בהסכמה, הוא תקין ומקובל?

לפי השיח הרווח בארצנו, התשובה היא בהחלט כן. על גבר ואישה החפצים לקיים ביניהם יחסים לא חלות שום מגבלות ערכיות. המגבלה היחידה היא פגיעה בזולת. אם מישהי רוצה שתמונה אינטימית שלה תסתובב ברחבי הרשת בין נערים מתבגרים, אין בכך שום בעיה ערכית. הבעיה היא רק כאשר היא אינה מעוניינת בכך. הבעיה היא רק כאשר נעשים מעשים בכפייה או בחוסר הסכמה.

והאינסטינקט הבריא, שרואה את הדברים האלו ולא מוכן לקבל אותם אף כשהם באים בהסכמה, מסביר לעצמו שזה פסול כי כנראה היא לא באמת רצתה. כי כנראה ניצלו אותה, כי היא הייתה תחת השפעת סמים או אלכוהול. וכאן הבן שואל אביו - ואם היא באמת רצתה, ואם היא באמת מעוניינת - אז זה בסדר?

מותר האדם

הגיעה העת לשבור את הפרדיגמות הללו. הגיעה העת להשמיע במרחב הישראלי קול אחר בנוגע לעולם המופלא הזה שבין גבר לאישה. קול שלישי, שאינו מתייחס בתיעוב לקשר המיני כפי שעושה הנצרות, אך גם אינו מוכן להפקיר את העולם המיוחד הזה ולהפוך אותו לחסר משמעות ותוכן, כפי שעושה התרבות העכשווית שבה אנו כלואים. תרבות שבהיעדר ערך לקשר המיני עצמו, הפכה את המתירנות המינית לערך עצמאי ועליון.

בדיונים על סגירת מוסדות התרבות בזמן הקורונה הסבירו אנשי התיאטראות ויוצרי הקולנוע את חשיבות התרבות: "כששאלו את צ'רצ'יל בזמן מלחמת העולם השנייה מדוע אינו מקצץ בתקציב התרבות, הוא ענה: 'בשביל מה אנחנו נלחמים אם לא תהיה לנו תרבות'", הסבירה מנכ"לית תיאטרון גשר, לנה קריינדלין. יוצר הקולנוע אבי נשר אף הוסיף ש"תרבות היא לא בגדר מותרות, היא נכס אסטרטגי לאומי".

התרבות חשובה מכיוון שהיא עוסקת ברוח ובמותר האדם מן הבהמה. אדם אינו יכול להישאר רק עם יצריו הבהמיים. חברה שאין לה עולם רוחני ואנושי אינה עולה על להקות הקופים השימפנזים בדבר וחצי דבר.

הדברים נכונים לא רק בהקשר של תרבות, אלא גם במרחבים נוספים. בהרבה מרחבים של פעילות אנושית עלינו לדאוג לכך שלחיים שלנו יהיו תוכן ומשמעות, ושלא יהיו רק חיים סתמיים. הדבר נכון במיוחד בהקשר של קשרים פיזיים בין גבר לאישה. ונסביר.

הסיבה שיחסים בין גבר לאישה שלא בהסכמה (או במילים לא מכובסות - אונס) פוגעים כל כך באישה, נעוצה בכך שהקשר הפיזי הזה אינו מתמצה רק במישור הפיזי, אלא כרוך גם במישור הנפשי. כאשר יחסים מעין אלו מתקיימים בכפייה, יש בכך פגיעה נפשית איומה ונוראה.

אבל אם הגענו למסקנה שקשר כזה אינו רק קשר פיזי אלא גם קשר בעל משמעות נפשית, זה אומר שנתבעת מאיתנו התייחסות אחרת בנוגע ליחסים הללו. התייחסות אנושית, ולא התייחסות של סיפוק צרכים ויצרים מיניים. על האדם להביא למפגש הפיזי הזה את האישיות שלו, את המכלול שלו, ולא רק את דחפיו, יצריו וסיפוקיו.

אדם שמתייחס לזולת ככלי לסיפוק יצריו מאבד את היחס הנפשי והאנושי אליו, ומאבד גם את היחס האנושי לעצמו. ברצות האדם לחמוק מהקיום הבהמי ולהיות בן אנוש, הוא מחויב להתייחס אל הקשר הנפשי כחלק בלתי נפרד מהקשר הפיזי שהוא מקיים. אדם שמקדש את המתירנות ואת היצר, משעבד את אנושיותו ליצריו. על האדם להתייחס בכבוד ובקדושה לעולם המופלא הזה של חיבור שבין גבר ואישה.

לשמור על ה'אתה'

בספר 'אדם וביתו' מתייחס לדברים הללו בהרחבה הגרי"ד סולובייצ'יק: "היסוד המגונה ביותר שבפעילות המינית מתבטא בביטול אישיותו הייחודית של ה’אתה’, בדה־פרסונליזציה שלו". ובהמשך: "היהדות מעולם... לא שיבחה חיי פרישות או שמירה מתמדת על טוהר הבתולים... מן הצד האחר לא יכלה היהדות להתיר חיי מין טבעיים מבלי... הליך מתקן של זיכוך, וזאת בשל היותה מודעת היטב לכל הרעות הטמונות בשפלות ובמיאוס שבהתנשאות המינית הבוטה ושבהתנהגות הכמו־חייתית" ('אדם וביתו', 61, 82-81).

האמת צריכה להיאמר. למזלנו, שרידים לתפיסה הבהירה והמתבקשת של הרב סולובייצ'יק עדיין קיימים בחברה הישראלית. התיעוב והסלידה בחברה הישראלית ובמערכת המשפט כלפי קיום יחסי אישות בין בני משפחה נובע מאותה הבנה שלקשר פיזי בין גבר לאישה יש משמעות קיומית. אחרת לא ברור מדוע קשר מיני בין בני משפחה נתפס כסטייה.

העובדה שהבריאות הפנימית של החברה הישראלית עדיין שוללת קשרי אישות, גם אם בהסכמה, בין בני משפחה, מלמד שעמוק בלב, החברה הישראלית אכן מקבלת את העקרונות האלו שהצגנו. עמוק בלב, החברה הישראלית מבינה שקשר מיני אינו רק סיפוק צרכים, אלא גם משהו הרבה יותר עמוק ומשמעותי.

יודגש, הדיון כאן אינו חוקי אלא ערכי. המדינה לא צריכה לאסור על קשר פיזי פרוע שאינו מלווה בקשר אישי. זהו ודאי המקום לחירות הפרט. אבל יש מרחב ערכי שבו מותר לנו להיכנס. אחרי שנים רבות של התבטלות בפני תרבות המתירנות המינית, הגיע הזמן שניקח את המיקרופון לידיים ונתווה גם אנחנו אמירות ערכיות על מקומו של הקשר המיני. אמירות ערכיות על הקשר הנפשי העמוק שצריך להגיע עם הקשר הפיזי.

דוגמה מצוינת לכך ניתן למצוא בדבריה החשובים של אמילי עמרוסי הולנדר: "שני מיליון צפיות תוך יומיים. השיר החדש וה'רותח' של סטטיק ובן אל עם אנה זק. התייחסות לנערה כאל אובייקט שצריך לחטוף. והבחור הוא 'כריש חושלוקי'. זה חלק מתרבות אונס. ילדים בני 6 שרים... ג’יבריש מטומטם באופן קיצוני זה מילא. המסר שמטפטף מהשיר לא תורם כדי להפוך את המקום הזה ליותר בטוח בשביל נשים ונערות".

צודקת אמילי כמובן. דברים חשובים ומדויקים. שיר כזה מעודד פגיעה מינית. אבל האם זאת הבעיה היחידה? ואם הייתה לנו תעודת ביטוח כנגד אונס, האם אז השירים הללו בסדר? ושוב, התשובה של התרבות העכשווית היא חיובית. תיהנו, תזרמו, תעשו חיים.

ומותר להשמיע קול אחר. ההתייחסות לנערה כאל אובייקט שצריך לחטוף אינה מעודדת רק אונס, אלא מעודדת גם התייחסות בהמית ויצרית ללא קשר נפשי מצד עצמה, ומובילה לאיבוד צלם האנוש. גם אם אף נערה לא תיפגע כתוצאה מהשיר, עצם ההתייחסות הזאת היא מתועבת ופסולה.

מותר להשמיע קול אחר וחובה להשמיע קול אחר.

הרב עמיחי גורדין הוא ר"מ בישיבת הר עציון

***