להוציא את יוסף מהבור

קבר יוסף הוא סיפור של אוזלת יד מצד המדינה. 20 שנה אחרי, קבוצת פעילים מהשומרון מבקשת לתקן את העוול ההיסטורי ולשוב למתחם הקבר

חגית רוזנבאום , י"ד באלול תש"פ | עודכן: 15:44

כניסה לילית לקבר יוסף
כניסה לילית לקבר יוסף
צילום: יעקב נחומי, פלאש 90

"המיתוס המפורסם של האלון הבודד שמגורשי גוש עציון צפו אליו מרחוק כדי לזכור ולחזור, נמשך 19 שנה.

אחרי 19 שנה הם זכו לחזור לאדמות גוש עציון. קבר יוסף נטוש בידי מדינת ישראל תקופה ארוכה יותר – כבר עשרים שנה שאנחנו לא שם. זה אבסורד, כי המקום הזה נמצא דווקא קרוב מאוד לשטח שצה"ל שולט בו".

ראש השנה המתקרב סוגר שני עשורים מאז ימי הלחימה הטרגיים של ראש השנה תשס"א בשכם, שבסופם ננטש לבלי שוב ציונו של יוסף הצדיק מנוכחות יהודית קבועה ומשליטת צה"ל. התאריך העגול עורר את קבוצת הפעילים 'ערבות הדדית', המאגדת תושבים מהשומרון, לצאת במהלך לחיזוק המודעות והדרישה לשוב אל קבר יוסף בשכם, לפחות כפי שהיה עד לפני ראש השנה תשס"א. את ההשוואה לתקדים גוש עציון דלעיל עושה חבר מטה 'ערבות הדדית' מנחם בן שחר, תושב גבעת סנה יעקב ובוגר ישיבת 'עוד יוסף חי', שפעלה עד לפני עשרים שנה בקבר יוסף.

הציון נמצא אומנם בלב שטחי A, אולם לדברי בן שחר, שיחות שערך עם קצינים בכירים בגזרה בשנים האחרונות מעלות כי הדרישה לחדש את השליטה הביטחונית עליו אינה כה אוטופית. "לפני שנתיים-שלוש אמר לי מפקד האוגדה שזה לא מסובך להיכנס ולאבטח את קבר יוסף. גם מח"טים ומג"דים שהיו פה אמרו לי שכניסה בשעות היום היא משימה אפשרית מבחינה ביטחונית". אז איפה הבעיה? בן שחר מפנה אצבע מאשימה כלפי מעלה, אל הדרגים המדיניים, ובאצבע השנייה מכוון אל הציבור הרחב: "במהלך השנים הבאנו ח"כים למצפה יוסף שעל הר גריזים, משם רואים את קבר יוסף. הם מזדהים איתנו, אבל זה לא מספיק. יש פה משהו לא ממומש. זה צריך להתחיל מהציבור, כי זה תקוע ברמה המדינית. יוסף בבור, מכרו אותו לישמעאלים והוא נשכח. כמו מת מצווה שלא מתעסקים איתו. צריכה לבוא דרישה מהציבור לחזור לשם".

יוצא דופן בנוף הפוליטי הוא ח"כ אופיר סופר, שלו גם ממד אישי בקשר עם קבר יוסף. סופר נפצע קשה בקרב שהתחולל בקבר יוסף בתשנ"ז בעקבות אירועי מנהרת הכותל, והוא שותף לדרישה ולתחושת הכאב מעצם נטישת המקום הקדוש. "מבחינתי קבר יוסף זה פצע פתוח. כל עוד לא חזרנו לשם בעוז, בגאון ובאמונה - הוא ממשיך לדמם", אמר במהלך ביקור בשנה שעברה בישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר.

המכירה השנייה של יוסף

זה קרוב לעשור שרגליים יהודיות חזרו לדרוך בציון הקבר, ותפילות נישאות בחלל האוויר מפי יהודים מכל קשת המגזרים. החידוש הזה נולד גם הוא מלמטה, מתוך דרישה מהשטח: בשנים שאחרי הנטישה, חסידי ברסלב וצעירים נוספים היו רצים בלילות ברחובות שכם כדי להגיע לציון ולהתפלל עליו. הכניסות הפיראטיות הללו הקפיצו את מערכת הביטחון, וראשי הצבא העדיפו לגבש מתווה מסודר ומתואם של כניסות ליליות. הכניסות לקבר יוסף הפכו למבצע מוצלח שסוחף אלפים מכל רחבי הארץ במועדים מיוחדים, כשמאחוריהן שילוב ידיים של מועצת שומרון וגורמים בצה"ל, המתאמים את הכניסות גם מול גורמי הביטחון הפלשתיניים.

אבל בעיני בן שחר וחבריו, בעיקר אלו שזכו להיות נוכחים בקביעות מדי יום בישיבה שעל הציון, הכניסות הללו אינן הפתרון. "הכניסות הללו חיברו אלפי אנשים ליוסף הצדיק, וזה באמת מרגש", הוא מודה, "אבל מבחינתנו זו לא הגאולה. מדובר בכניסות באישון לילה, האוטובוסים נכנסים כגנבים במחתרת. המתפללים צריכים להמתין שעות ארוכות עד שמתקבל האישור להיכנס, ולאחר מכן הצפיפות במקום בלתי נסבלת. כל זה גם מתואם עם הרשות הפלשתינית. אני וחבריי לא מסוגלים להיכנס בצורה כזו. הרבה תושבים זוכרים את קבר יוסף בימיו הטובים יותר, ולא מוכנים להיכנס כגנבים בלילה. זרקו לנו פה עצם, אבל אנחנו לא מסתפקים בזה ולא אוהבים את זה".

הקשר הלאומי־היהודי לשכם החל מיד עם כניסת עם ישראל לארצו ומעמד חידוש הברית על הר גריזים והר עיבל. אבל מאז כינונה של המדינה, הפעם הראשונה שחזרה הנוכחות היהודית לקבר יוסף הייתה לאחר פינוי ימית, אז הגיעה קבוצת מתיישבים להקים שם ישיבה. הסכמי אוסלו יצרו את האיום הראשון על המקום. "חנן פורת בכה אז לפני רבין על קבר רחל, שלא יפקירו אותו. רבין ניאות לעשות שרוול ביטחוני לקבר רחל, אבל לבן שלה - יוסף - הוא כבר לא הסכים לעשות כזה דבר, למרות שמדובר בשרוול קצר של 800 מטר בלבד. הוא מכר את יוסף".

הסכמי אוסלו כן עיגנו באופן משפטי מסוים את זכותה של ישראל לשלוט על מתחם הקבר, אולם רק כמובלעת בתוך שטחי A, כאמור ללא ציר בשליטה ישראלית שיוביל אליו. הישיבה במקום המשיכה לפעול במהלך השנים שחלפו מאז, גם אם במתכונת מסורבלת ומוגבלת: הנוכחות הייתה מותרת בשעות היום בלבד, ובלילה היו התלמידים עולים ליצהר הסמוכה, למעט חגים מיוחדים שבהם הורשו לשהות במקום ברציפות. כל כניסה של התלמידים הייתה כרוכה בהמתנה על אוטובוס במחסום בכניסה לעיר, מלווה בג'יפ מג"ב, והצריכה דיווח מדוקדק למשטרה הפלשתינית כמה יהודים נכנסים, כמה כלי נשק הם מביאים איתם, ולאחר מכן בדיקה המאמתת את הדיווח שנמסר.

פתיחת מנהרת הכותל בידי נתניהו בתשנ"ז ערערה שוב את האחיזה במקום. פתיחת המנהרה יצרה גל של התפרעויות ברחבי יהודה ושומרון. כוח מג"ב נשלח לתוך שכם כדי לסייע לתגבר לוחמים שאבטחו את המקום. הכוח ספג ירי כבד, שישה לוחמי מג"ב נהרגו ואחרים נפצעו. אחד מהם היה כאמור ח"כ אופיר סופר, איש מפלגת ימינה. מתחם הקבר עצמו הותקף בידי פורעים ערבים בירי ובבקבוקי תבערה, והמקום נותר כלאחר פוגרום.

התלמידים חזרו לחדר האוכל שנשרף, והתרכזו בבית המדרש ובאוהל נוסף שהוקם במקום. הם שמרו על הגחלת היהודית בציון, אבל הספירה לאחור כבר החלה: שנתיים מאוחר יותר, עם עליית אריאל שרון להר הבית בערב ראש השנה, פרצה האינתיפאדה השנייה. באותו יום התכוננו תלמידי הישיבה ובני משפחותיהם, עם אורחים רבים נוספים, לחוג את החג בישיבה, כנהוג. הם הכינו את האוכל, הכלים וכל הציוד הדרוש לשהות במקום. לפני כניסת החג התקבלה ההוראה שאין אישור להיכנס בשל התחממות הגזרה. התלמידים נאלצו לוותר, בלי לדעת שבעצם השעות הללו הם נפרדים לצמיתות מהמקום הקדוש שעליו נלחמו בתנאים קשים במשך שנים ארוכות.

ראש השנה תשס"א היה היום שבו הסתיים הקרב על קבר יוסף במפלה ניצחת של צה"ל, שנקט פאסיביות לא מוסברת מול להט הקרבות. שישה חיילי מג"ב נלכדו במתחם הקבר, כשאלפי פלשתינים צובאים על המקום וסוגרים עליהם בירי, בבקבוקי תבערה ובאבנים. הפיקוד הבכיר צפה מלמעלה בכל המתרחש בלי להניד עפעף. מפקד האוגדה בני גנץ, הרמטכ"ל שאול מופז וראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק ידעו בכל רגע נתון על מצבם של הלוחמים, כולל זה של מדחת יוסף, אחד הלוחמים שנפצע קשה ודימם למוות במשך שעות, בעוד אף אחד מהפיקוד הבכיר לא נותן הוראה לשלוח כוח חילוץ שיפנה את הפצוע. "החובש שהיה שם, בחור מאפרת, אמר שהיה אפשר בקלות להציל אותו. יומיים בבית חולים, והוא היה יכול להמשיך לחיות עד גיל מאה", מספר בן שחר. "הייתה אפשרות פשוטה מאוד לצבא לפעול. בבה"ד 3 הסמוך חיכתה כבר שיירת טנקים להיכנס פנימה. הצבא אומנם הורה לתת מכת אש מלמעלה על ידי מסוקים, אבל השלב הבא היה להכניס את הטנקים שיחלצו אותם ויפזרו את ההתפרעויות. זה לא קרה".

מדחת יוסף לא היה הקורבן האחרון. ימים ספורים לאחר אותו קרב, במהלך שבת תשובה, קיבל צה"ל הוראה רשמית מהדרג המדיני לסגת סופית מקבר יוסף ולהוציא את ספרי התורה מארון הקודש שבמקום. הפלשתינים לא התמהמהו אפילו לרגע, ומיהרו לשרוף את כל ספרי הקודש והציוד שנותר בישיבה, אירוע שתועד בתמונות שזעזעו לאחר מכן את הצופים. בבוקר אותה השבת שמע הרב הלל ליברמן הי"ד מאלון מורה, שהיה קשור אף הוא לישיבה, כי צה"ל נטש את קבר יוסף. הוא אומנם היה בדרכו לתפילת שחרית של שבת, אולם מששמע את הבשורה הקשה, אמר "אי אפשר בלי יוסף", והחל לצעוד רגלית לכיוון שכם. גופתו נמצאה בדרך לשכם ימים ספורים לאחר מכן. מספר שנים מאוחר יותר נרצח בקבר יוסף בן־יוסף לבנת הי"ד, שהגיע להתפלל במקום ונורה בידי שוטר פלשתיני.

"ליצור פירוז ושליטה"

עוזי דיין, כיום איש ליכוד, שימש בתפקיד אלוף פיקוד המרכז בתקופת אירועי מנהרת הכותל. בניגוד מוחלט למדיניות צה"ל במהלך פרעות תשס"א, דיין הוביל קו לוחמני בלתי מתפשר במהלך ניהול הקרב בשכם תחת פיקודו. כוח מג"ב ספג כאמור הרוגים ופצועים, ודיין היה חייב להכניס כוח חדש שיפנה את הפצועים ויחזיק במקומם את המוצב הצה"לי בקבר יוסף. "הצבתי אולטימטום לג'יבריל רג'וב, איש מנגנוני הביטחון הפלשתיניים אז", הוא משחזר.

"אם אתה לא דואג תוך עשר דקות לשקט שם", מסר דיין לרג'וב, "אני נכנס עם גדוד טנקים וחי"ר שהבאתי לכאן וחונה מדרום לעיר. הכוח הזה ייכנס לכל האזור". רג'וב החל להתפתל: "השתגעת? עשר דקות? איך אפשר להספיק?". אבל דיין החליט עוד לפני שקיבל תשובה לאולטימטום, שאם רג'וב לא יעמוד במשימה, צה"ל ייכנס בכל הכוח לשכם, ושהוא עצמו ייכנס בטנק שיוביל את הכוח. "במצבים כאלה אסור למצמץ", הוא חוזר ואומר, מנמק את החלטתו דאז, "זה עלול להגיע לתפיסת בני ערובה, להשלכות על ההתיישבות הישראלית באזור. אסור לוותר על מקום תחת לחץ של קרב. זה מה שחשבתי במהלך האירוע אז". וראה זה פלא: האולטימטום התקבל, ורג'וב הצליח לדאוג לשקט באזור תוך עשר דקות. צה"ל נכנס והחליף את הכוח במוצב, והאחיזה היהודית נותרה כשהייתה.

תפיסת הקרב שהציג דיין בזמנו, הייתה יכולה אולי להציל את קבר יוסף שנתיים מאוחר יותר. אולם בהינתן התוצאות הקיימות, דיין סבור שצריך לשנות את צורת האחיזה שהייתה נהוגה במקום. "לדעתי, אם מחזיקים שם כוח, צריך שיהיו שם פירוז ושליטה שלנו. מדובר במבנה של קומה אחת המוקף בבנייני קומות שצולפים עליו מלמעלה. אנחנו צריכים להחזיק בבניינים ששולטים שם, וצריך גם ציר ביטחוני שניתן להיכנס דרכו בכל זמן. אי אפשר שיגידו כל רגע: יש שם מצב ביטחוני בעייתי, יורים שם. צריך להחזיק במקום באופן שהצבא יכול באמת לשלוט עליו".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com