פרשיות הצניעות והצביעות

הזעזוע מהתנהגות מינית מופקרת מגיע ממאיסה מדרך המתירנות. מכלים את הזעם בעבריין אחד במקום להודות כי רשות הרבים מעוותת.

מנחם בן שחר , י"ד באלול תש"פ

מלון
מלון
צילום: ISTOCK

היתה פרשייה בקפריסין, היו הכדורגלנים, ועכשיו בית מלון באילת. הפרשה התורנית.

התרבות החילונית מתירה ומעודדת חופש אישי נרחב בתחומים רבים, וזהו קסמה. בין השאר חופש בתחום המיני, כי לדידם יש פסול בהגבלת אדם לחיי נישואין בנאמנות מוחלטת בין בני הזוג. חופש החיזור גובר על ערך הנאמנות.

יתירה מזאת – תעשיית הקולנוע, מופעי התרבות, הספרות וכמובן הפרסומות אף מגרים את היצר. פרסומות כאלו מקיפות את האדם בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בקריאתו עיתון, מכל מסך בבית וברחוב. הצופה מקבל מסר סותר: גם לתת מקום חופשי ליצר וגם להיות מוסרי, עדין, מתחשב ולא בהמי.

אך כל אדם חש שהג'ונגל אינו מקום טוב, שההפקרות הורסת ומכאיבה, ושיותר מוסרי להיות מאופק ונאמן. כדי להשקיט את המצפון תופסים מישהו שעשה מעשה חמור לכל הדעות – ואיתו ממצים את עומק הדין. במודע או שלא במודע את העבריין התורן דנים לא רק על המעשה הנבזי כי אם על כל המתירנות המטורללת.

יתירה מזו: כדי להצדיק את הנורמות, משווים לאדם הזה לא רק מעידה חמורה והתנהגות פסולה המצריכה ענישה אלא הופכים אותו למשהו דמוני. אין מדובר פה במעשה פסול בלבד כי אם עצם אישיותו פסולה מכף רגלו ועד קדקודו, ואינו בן אנוש כמעט.

הכעס והתסכול אינם על אדם זה דווקא, אלא על הפריצות המונהגת ברשות הרבים, המפילה חללים רבים. נכון, גם כאשר רשות הרבים צנועה ומתוקנת ישנם מעשים פסולים שנעשים, ועושיהם נענשים – היה הווה ויהיה כנראה. אך אין זו סיבה לעודד בפרהסיה התנהגות מופקרת: ואם הכדורגלנים היו בקשר ארעי עם בחורות בוגרות – זה בסדר?! ואם הנשים האלו נשואות – אין זה עוול ענק להן ולבני משפחותיהן? נורא.

מי שזועק חמס על מקרי הקצה (עם כל חומרתם הנוראה) מצטרף בלא יודעין למקהלה המכשירה למעשה את ההפקרות ה'נורמטיבית' הנהוגה פה. לדידה: ניאוף בוגדני הוא מותר, פריצות בהסכמה היא חוקית, ועידוד היצריות הוא מבורך – בפרסומות, בהצגות, בסרטים ובספרות. הרציונל: נעניש עבריינים נקודתית, ונמשיך בטרללת.

כדאי להקשיב לרגשי התשובה הכנים ולאמץ ברשות הרבים את הנורמות המוסריות של תורת ישראל: הכרה בכך שיש לאדם יצר (ממש) רע. לכן אל תביא את עצמך לניסיון – איסור יחוד, ולזכור ש'אין אפוטרופוס לעריות'. החטא מתחיל הרבה לפני הנפילה הסופית ולכן המשקל הגדול של האמירה והאווירה הציבורית לעידוד צניעות, 'אני לדודי ודודי לי'.

מנחם בן שחר
Mben0584829829@gmail.com