אלכס נחומסון
אלכס נחומסוןצילום: אוריאל גיל

את מה שנראה כקוריוז באפריל 2018 הצלחנו להפוך לפוטנציאל של איום אסטרטגי. כל זה מעשה ידי אדם, האויב החמאסי מעזה ולא תוצאה של אסון טבע. שריפה של חבל ארץ פורח וריבוני והפיכת חיי תושביו לסיוט.

לשאלה איזו מדינה בעולם הייתה מאפשרת מצב כזה ללא תגובה מוחצת כלפי מחולל האסון התשובה ברורה – מדינת ישראל בלבד.

הסאגה העזתית לא נולדה אתמול והיא נעה בסקאלה שבין מיטרד לאיום מהותי מיום קום המדינה.

הפרק הנוכחי של הטרור העזתי החל עם השלמת "ההתנתקות", מהלך שהוביל ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל באוגוסט 2005. שרון הבטיח להגיב ביד קשה על כל פעולת טרור שתצא מעזה. מאז חלפו 15 שנים ובפועל לא נעשה דבר למעט מספר מבצעים בהם צה"ל חדר לרצועה, תקף יעדים שונים וחזר לבסיסיו.

מחבלי החמאס אינם מפסיקים לתקוף את ישראל באופנים שונים, החל בירי טילים על ריכוזים אזרחיים וכלה בהבערת שדות גידולי שדה, שמורות טבע והפיכת חיי תושבי עוטף עזה לקשים מנשוא. התגובות המינוריות של ישראל רק מחזקות את המוטיבציה של החמאס לייצר טרור בלתי פוסק. ניתן לסכם שהחמאס אינו מורתע מישראל.

יש שלושה שלבים עיקריים לטרור הזה. הראשון מיום ההתנתקות ועד מבצע עופרת יצוקה ב-2008, קדמו למבצע שיגורים של אלפי קאסמים ורקטות סטטיסטיות אחרות. המבצע השיג רגיעה זמנית שנוצלה על ידי החמאס להתחמשות ושדרוג יכולות השיגור.

השלב השני הוא מבצע עמוד ענן שהתקיים בשנת 2012 ופגע בתשתיות השיגור של החמאס באופן זמני ומבצע צוק איתן ביולי-אוגוסט 2014 בתגובה להמשך שיגורי הטילים המסיבי על העוטף ואזורים נרחבים אחרים במדינה.

השלב השלישי, טרור "הבלונים" שהחל בהפרחת בלוני תבערה באפריל 2018 ו"השתדרג" לאשכולות בלונים לתבערה ולנשיאת חומרי נפץ.

התוצאות בלתי נסבלות. כ-50 אלף דונמים שלי גידולי שדה עלו באש, אלפי דונמים של שמורות טבע נשרפו ועשרות מינים של חיות שדה מגוונות נכחדו. חיי תושבי העוטף וערי המחוז הפכו לבלתי נסבלים.

התגובה של מדינת ישראל הריבונית לשלוש שנות הטרור נעה בין עליבות לחוסר הגיון.

פעילות הצלפים הראשונה שנועדה לפגוע נקודתית במשגרי אמצעי הטרור נבלמה על ידי הפרקליט הצבאי הראשי, שירד לרזולוציה בליסטית ומבצעית, לאן לכוון ומתי.

עמותות "חוץ ממשלתיות" שונות לכאורה זו מזו עתרו לבג"ץ "נגד הוראות הפתיחה באש" והבג"ץ במקום לגלגל אותן מכל המדרגות ישב על המדוכה (אך לזכותו יאמר כי פסק ש"הכוחות בשטח פועלים לצמצם את הפגיעה בחיי אדם ואין להתערב בשיקול דעתם").

הסבב הבא הוא לא שאלה של "האם" אלא של "מתי". הסכם הדמים הפחדני שנחתם באמצעות קטאר, שלאחריו חמאס עוד הרגיש צורך להגיד את המילה האחרונה עם הפרחת עוד מספר בודד של בלוני שריפה, מספר את סיפורה של ישראל מול עזה בשנים האחרונות.

מול מחוללי הטרור בזמן השריפות רובצת אוגדה על כליה ולוחמיה וצופה במתרחש כבמחזה אבסורד. אני מניח שלב החיילים והמפקדים כבד עליהם אך הם מנועים מלפעול.

ההתנהלות האימפוטנטית של הצבא מול הטרור תוך הפקרת האזרחים והשטחים הריבוניים, ששחקה את שארית ההרתעה מול החמאס, איננה מתקבלת על הדעת ובלתי נסלחת והאחריות לכך הינה על שני הדרגים – המדיני והצבאי.

אלכס נחומסון – מנכ"ל "מבטחי ישראל" ועמית "פורום המזרח התיכון - ישראל"