"ארשת שפתינו"
בספר עבודה שבלב, מסות על התפילה על דרשות הרב יוסף דב סולובייצ'יק (בעריכת הרב שלום כרמי), הרב מנתח את מבנה המצוות לשני המרכיבים הידועים, "מעשה המצווה" ו"קיום המצווה".
הרב מתאר את מעשה המצווה של התפילה כמעשה טכני של ביטוי הטקסט המקובל והבנתו, המאפשרים את קיום המצווה - לצאת ידי חובת עבודה שבלב בכוונה ראויה. הרב מציג את ההקבלה הבאה: "יש טכניקה בציור, בחירה מדוקדקת ושימוש בצבעים, משיחות מכחול מיומנות .... אבל הציור כיצירת אמנות שונה מכל הפרטים האלה. לעולם לא ניתן לשלב אותו בתהליך הדרגתי ומצטבר המחבר בין שלבים שונים של ביצוע פרטיה של יצירת האמנות.
המרכיב האישי, כישרונו של האמן, הניצוץ היצירתי המיידי הופך את היצירה לבעלת ערך מנקודת מבט אמנותית." בין אם האמן מתמקד בתיאור ריאליסטי של הנושא או מצייר בהפשטה מוחלטת תוך שימוש בצבע, צורה וטקסטורה, השליטה בטכניקה היא דרישה מקדמית.
כחוקר במעבדה ביו-רפואית, "התהליך ההדרגתי של ביצוע פרויקט בפועל" מוכר לי. בין אם הגישה המדעית בנויה על ידי פרדיגמה המבוססת על היפותזה בלבד או מתודולוגיה אינדוקטיבית המבוססת על ממצאים נתונים, הדרישות הטכניות מדויקות ביותר ודורשות התנסות מדוקדקת. פיתוח כלי מחקר מדעיים או גילוי מערכת תא חדשה מחייבים פרוטוקולים מורכבים ומרובי שלבים הכרוכים בהחדרה מדויקת ומתוזמנת של מרכיבים ותנאים שונים.
לעתים קרובות הניסויים האלה נערכים שוב ושוב עקב מעט סובלנות לטעויות. ולמרות שהביצוע הטכני המפרך של מטלות אלה נראה מנותק מהמטרה הכוללת של המחקר, הן חיוניות ומהותיות להשגתה. הפעולות הטכניות הקפדניות מזכירות את "טכניקות הצבע והמכחול" של האמן ואת "התהליך ההדרגתי והמצטבר" שהרב מתאר לגבי האמן.
אם אמן נדרש להשתמש בטכניקה מדוקדקת כדי לבטא רעיון אומנותי מופשט והמדען נדרש לעבור תהליך מתיש בביצוע עבודת המחקר, מדוע לא להחיל את אותה אמת מידה מדויקת על טכניקת התפילה? על מעשה המצווה של התפילה?
בספר איש ההלכה הרב שולל את הגישה האסתטית והרגשית כאמצעי להגעת החוויה הדתית: "אנשי הסוד מבקיעים את מחיצת האובייקטיביות והממשיות של המצווה. בסירת פלאים שטים המה על גלי הסובייקטיביות, שעולה ויורדת, שוטפת וחולפת, פושטת צורה ולובשת צורה, עוברת מיטמורפוזות וגילגולי דיוקן, שינויי דמויות ותמורות פרצוף, והגל הזה בא ושוטפו, והוא שוחה עמו עד לשערי גן עדן של הדת. לא כן מידת איש ההלכה!"
בספר המחשבה ההלכתית הרב מקצין את נקודת המבט הזאת: "מגמות מיסטיות ששלטו על הביולוגיזם והאינטואיציוניזם של ברגסון, על האמציונליזם הפנומנולוגי, ההרמנויטיקה הכביכול הומניסטית, והפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית המודרנית שמילאה תפקיד מרכזי בבלבול שמשל בהגות האירופית... כשהשכל הישר מכניע את עליונותו לרגשות אפלים ומפוקפקים, אין רכס שביכולתו לעצור את הגל הגואה של פרץ הרגשות."
אצל הרב טכניקת התפילה מושרשת בבטוי מדויק בהבנה ובפרשנות הלכתית מוקפדת של הטקסט ונוסח התפילה והיא מבוססת על סטנדרטים תובעניים. דוגמא אחת לגישתו של הרב לתפילה ניתן למצוא בהשקפתו על חזרת הש"ץ של תפילת העמידה.
הרב סבר שתפילת הציבור ותפילה במנין מוגדרות ובאות לידי ביטוי על ידי חזרת תפילת העמידה על ידי שליח הציבור. הרב תמיד עמד ברגלים צמודות כמו בתפילת העמידה של היחיד לאורך כל חזרת הש"ץ. הרב הקפיד כל כך לקיים את המנהג עד שבאחת השבתות, כשהיה בשנות השמונים לחייו, הוא קרס מרוב חולשה בזמן חזרת הש"ץ והובהל לבית החולים.
הרב התעקש לעמוד ברגלים צמודות גם במהלך חזרות הש"ץ של תפילות העמידה הארוכות בראש השנה וביום הכיפורים. מכיוון שכל התפילות ביום כיפור במניינו של הרב כללו פרקי סליחות נוספים והיו ארוכות למדי, הרב למעשה עמד כמעט לאורך כל התפילות. מדי שנה בערב יום הכפורים לפני כל נדרי בבית הכנסת הרב היה מכנס שלושה אנשים ומבקש התרת נדרים בשפתו שלו ומבקש לבטל את מנהגו לעמוד בחזרת הש"ץ, שמא כוחו לא יאפשר לו לעמוד ביום הכיפורים המתקרב.
לעומת הנוהג הפופולרי הנוכחי שבו משלבים מנגינות מודרניות בנוסח התפילה כדי שכל הקהל יוכל להצטרף לש"ץ ולא שומעים בהכרח כל מילה מפי שליח הציבור -"שירה בתפילה" - במניינו של הרב כמעט ולא התקיימה שירת רבים. הדגש הושם על הגייה קפדנית של טקסט התפילה בדקדוק ובפיסוק הנכונים תוך שימוש בנוסח האשכנזי העתיק ללא שילוב המתפללים בשירה עממית אסתטית.
הרב הקפיד להאזין לכל מילה בחזרת הש"ץ. למרות העובדה שבית הכנסת בישיבת הרמב"ם בברוקליין מסצ'וסטס היה מלא מפה לפה בימים נוראים, דממה מוחלטת שררה במהלך החזרה על תפילת העמידה. מדי פעם הרב היה מבקש משליח הציבור לחזור על מילים שלא נשמעו כיאות. במהלך סדר העבודה במוסף יום כיפור, שליח הציבור שהיה מלווה בשני עוזרים שעמדו משני צידיו ופיקחו בתשומת לב על ביטוי המילים הש"ץ היה מתחיל בסדר העבודה במילים "שבעת ימים קודם לעשור" ואומר בקול רם ולאט את כל נוסח העבודה והרב היה חוזר על כל מילה ומילה בקול נמוך.
זו הייתה אכן דוגמה נפלאה ל"ונשלמה פרים שפתינו".
על מנת להביע ולהדגיש את הרעיונות המרכזיים של התפילה, הרב הקפיד ששליח הציבור יעצור בין מילים מסוימות ולחילופין יחבר בין משפטים מסוימים וימנע מנשימות מפסיקות. השינויים האלה היו מבוססים על ניתוחים הגיוניים וקפדניים של המקורות ולפעמים הביעו רעיונות נשגבים הקשורים לתפילה. הדגש על הצורה בלט בעיקר בתפילות ראש השנה בסדר מלכויות, זכרונות ושופרות ובסדר העבודה ביום הכיפורים. כדוגמא ההקפדה של הרב על מבנה המשפט והשפעתו על משמעות הטקסט באה לידי ביטוי בעצירה באמצע המשפט הבא בתפילת כהן גדול בסדר העבודה:
אנא (עצירה).... בשם כפר נא לחטאים וכו'...
העצירה מדגישה את הרעיון שהכהן הגדול מבקש מבורא עולם לכפר על חטאי העם ביום הכיפורים על ידי עוצמת השם המפורש. מושג הכפרה באמצעות שם ה' מקביל לרעיון שבא לידי ביטוי בהמשך אותה תפילה: כי ביום הזה יכפר עליכם – לא רק במשמעות של המועד עצמו אלא בכוחה הייחודי של קדושת יום הכיפורים. עיצומו של יום מכפר.
המבנה המקביל של ביום ובשם פותח על ידי הרב בהרצאה שנשא ב-1979 ובמהלכה אמר את הדברים הבאים: "אם שם ה' מספק כפרה ויום הכיפורים עצמו גם מספק כפרה נראה אפוא שהשניים שווים זה לזה”.
חשוב שלא יווצר אצל הקורא הרושם לפיו לימוד תורה, תפילה או קיום המצוות היו מעשה קוגנטיבי ושכלי בלבד בעיני הרב. מי שהיה עד לחיוך הקורן והרחב על פניו של הרב בצאת הצום היה מיד מזהה רגש דתי עמוק, ביטוי לשמחה פנימית. בכוח השכל המשולב במעשה טכני מדויק פרצה התפילה ככלי רגשי עוצמתי המעורר חוויה גואלת.
הרב שלום דב בער שניאורסון מלובביץ' שלחם יחד עם סבו של הרב, הרב חיים סולובייצ'יק, ברפורמים ובהתבוללות, כותב בקונטרס התפילה:
"אמנם זה גופא שיהיה התפעלות המתת בהתגלות הלב תלוי ביגיעת המוח דוקא, להתבונן באריכות ההתבוננות דוקא ולקשר אור עליון היטב היטב בעצם הענין האלקי המושג להיות נרגש במוחו שעל ידי זה נעשה ההגדלה וההרחבה כההשגה להבין ולהשיג את הענין היטב ככל פרט ופרט שבו ובעומק כיותר ... עד שמאיר האור כגילוי ממש כמוהו. ואז ממילא נמשך האור בלבו גם כן שהלב מרגיש כטוב את הענין האלקי ומתפעל כמדות שכל באהבה ויראה אמיתיים. ונק׳ התפעלות עצמיים כל אחד מה שהלכ מתפעל כאמת על עצם האלקות מצד ההדגש האלקי שנרגש בלבו "
" על פי הדעה תהיה האהבה" (רמב"ם הלכות תשובה י, ו).
לאדם המודרני החי בעידן דיגיטלי של מסרים מיידים והסחות דעת מתמידות, האתגר של תפילה בריכוז קוגנטיבי נראה מרתיע. המסע התובעני של התפילה מהטכני-קוגניטיבי אל הגואל-רגשי היא מטרה נעלה.
ארשת שפתינו יערב לפניך.
הכותב הוא פרופסור לרדיותרפיה אונקולוגית קלינית בבי"ס לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין ויו"ר אנג'יון ביומדיקה