מדינת ישראל מתנהלת מאז הקמתה מתוכנית לתוכנית. התוכנית היא הדרייב העומד מאחורי המדינאים האמונים על עיצוב המרחב הציבורי והפרטי. אין פוליטיקאי ללא תוכנית, אין סדר יום ללא תוכנית.
במרוצת השנים תוכניות עלו וירדו. רובן נעלמו כלעומת שבאו. לעיתים הנסיבות הן שהרגו אותן באיבן. לרוב הן נגדעו והתאיידו בשל שיווק לקוי לקהל היעד.
כאן נכנסת מידת מיומנותו של הפוליטיקאי. ככל שאתה משופשף יותר, מחוספס יותר, ככל שתיטיב למתוח את הגבולות וללכוד את הקהל תוך כדי הבנת מגבלות הכח, סיכויך להעביר תוכנית גדולים יותר. פוליטיקאים הם אנשים שיודעים להפעיל אנשים. זה סוד קסמם. מכאן כוחם. אם תרצו, הם קודם כל אנשי שיווק מעולים. אחר כך הם פוליטיקאים.
אומרים שלפרופ' רוני גמזו יש שאיפות פוליטיות. ערב כניסתו לתפקיד סיפרו שהוא לוטש עיניים למשרד הבריאות. בראיון שהעניק לעיתון 'גלובס' לפני חצי שנה הוא אף שיתף את הציבור בחלומותיו המובילים למקום הזה. לגיטימי. לא מעט קולגות בענפים מקבילים עשו זאת ויש לו את הזכות המלאה לעשות זאת. העניין הוא שבמבחן הציבורי הראשון שלו בדרך לפוליטיקה הוא נכשל.
אפשר להתווכח על יעילות מתווה הרמזור של גמזו. יש שימצאו בו היגיון רב. יש מי שיבטלוהו במחי יד. אבל במבחן המרכזי שאי אפשר בלעדיו הוא נכשל כישלון חרוץ: מבחן האמון הציבורי.
רגע אחרי שמונה לפרויקטור הקורונה הכריז גמזו על יעד העל שלו: החזרת האמון הציבורי במקבלי ההחלטות. כמי שמבין קצת בפוליטיקה הבין מר גמזו שללא שיווק נכון של תוכניותיו ברחוב הישראלי, ובמיוחד בקרב הקהלים בהם שיעורי התחלואה גבוהים יותר, אין לו סיכוי להעביר אותן במרחב הציבורי, אין לו סיכוי לקבל את שיתוף הפעולה שלהם, וכנגזרת מכך היקף התחלואה גם לא יקטן.
אולם הבנה לחוד ומעשים לחוד. בחודש האחרון הספיק גמזו להסתכסך עם כל קהלי היעד המרכזיים, בעיקר עם החברה הערבית ועם המגזר החרדי. שיווק תוכניותיו נעשה כל כך גרוע עד שדווקא במוקדים בהם שיעורי התחלואה זינקו באופן דרמטי, דווקא שם נרשמה תרעומת גדולה בקרב התושבים וחוסר שיתוף פעולה בלט לעין.
מקורו של חוסר שיתוף הפעולה נעוץ קודם כל בהבנה שמדובר באדם שהגיע לעשות סיבוב על תחלואת הקורונה ולא בפרויקטור שמבקש למגר אותה.
לו מדובר היה במקצוען שהדבר היחיד שמעניין אותו הוא הורדת התחלואה בישראל, הוא היה מסתגר בחדר, כותב תוכניות עומק ומגיש אותן כהמלצה לדרג המדיני. ירצו – יקבלו, לא ירצו – לא יקבלו. הוא את שלו ביצע. כך נוהגים הפרויקטורים במשרדי הממשלה השונים בעיתות משבר ובימים כתיקונם, כך מתנהלים אנשי מקצוע הנשכרים מידי יום על ידי בעלי חברות המבקשים להבריא את העסק שלהם אך מתבקשים להשאיר את המילה האחרונה בידי הבוס.
במקום זאת החליט גמזו להפוך לפרזנטור של האירוע. תחת הטייטל המרטיט 'מגן ישראל' הוא יצא להגן קודם כל על עצמו ואחר כך על גבה של ישראל. את מתווה הרמזור הוא הפך אותו לקמפיין האישי ומידי יום הוא יוצא למסע יח"צ רהבתני עם כל כתבי הבריאות בערוצים השונים.
זוכרים כיצד ראש הממשלה נהג בגל הראשון להגיח מעת לעת מעל גלי האתר כדי לקבע את מעמדו המהולל בצל מספרי התחלואה הנמוכים? היום יש לנו את גמזו שמארגן לנו את המופעים היומיים. דא עקא, שאפילו במלאכה הפוליטית הוא נכשל.
מה שעומד לו לרועץ הוא פיו הגדול שמעולם לא חווה סגר. אי אפשר ללטף את האגו של העיתונאים הערביים בתדרוכים האישיים ולאחר מכן להכפיש את החברה הערבית באוזני הכתבים הכלליים ולספר שהם יצרו פיגוע בריאותי המוני. אי אפשר להסביר פנים לעיתונאים החרדיים ובשיחות עם עיתונאים כלליים לספר על חוסר משמעת ברחוב החרדי ועל פצצות מתקתקות בישיבות ובבתי הכנסת.
גמזו מתקשה לשווק את עצמו ואת תוכניות בקרב קהלי היעד בעיקר בשל חוסר הרגישות המובהק שהוא מגלה כלפיהם. אין יהודי חרדי אחד שאוזניו אינן נצלות למשמע ההקבלה בין תפילה למסיבה ואמונות טהורות הן לא משהו שאפשר לבטלן במחי רמזור אחד.
אתמול כתבתי בעיתון היומי שגמזו יכול להשתלב על נקלה במפלגת 'יש עתיד' צמוד ליאיר לפיד. היו שהתרעמו על ההקבלה. אז אסביר: אני לא נמנה על אלה הסבורים שיאיר לפיד שונא חרדים לתיאבון. אני לא חושב שהדבר הראשון שלפיד עושה לאחר שהתעורר בבוקר הוא לחשוב איך לדפוק את האברך החרדי, צרכיו ואורח חייו. אני כן חושב שהוא אחד הפוליטיקאים המנותקים ביותר לכל מה שנוגע למסורת ישראל ולרגישות בכל הנוגע לאורח חייו ואמונותיו של היהודי החרדי. רוני גמזו בהתבטאויותיו האחרונות ובהתנהלותו במיוחד בסוגיית בתי הכנסת, הנסיעה לאומן וכלפי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, גילה שהוא אינו שונה בהרבה ממנו.
כמה אנרגיות ומלחמות סיזיפיות הושקעו על ידי נציגי המפלגות החרדיות כדי לקבל סטנדרטיזציה בבתי כנסת ובישיבות. מדוע הנציגים החרדיים צריכים להילחם על כך והדבר אינו מובן מאליו עבור הפרויקטור. מדוע מופעי תרבות, עסקים והפגנות הם משהו שברור לגמזו שיש להזיע עליו כדי לאשר עבורו תו סגול והעיקר שיתקיימו ולעומת זאת צרכיו הרוחניים של האדם החרדי אינם מעניינים אותו והוא אף מנהל קמפיין אישי נגדם הלגיטימיות שלהם.
כשהנציגים החרדיים נלחמים עבור הדברים החשובים הללו הם מוצגים בתקשורת הכללית על ידי "מקורביו" כסחטנים, כפוליטיקאים חסרי אחריות, ככאלה המבקשים לעצור את מר פרויקטור ממלאכת הקודש שנטל על עצמו בדחילו ורחימו ולמנוע ממנו לבלום את התחלואה בישראל. היכן הרגישות המתבקשת? כך מבקש מר פיוס להשיב את האמון האבוד בקרב הציבור הכי מצולק בישראל?
אפשר גם אחרת. שר הבריאות יולי אדלשטיין כמשל. הוא חושב בדיוק אותו דבר כמו גמזו. הוא מיישר עמו קו בסוגיית אומן, מקשיח עמדות סביב בתי כנסת ואינו חושש לומר שרוב התחלואה נמצאת במגזר החרדי והערבי אך באותה נשימה הוא מבהיר שזו אינה אשמתו של המגזר אלא הדבר נובע ממבנה התא המשפחתי ואורח חייו של האדם החרדי. תחת זאת הוא תולה את הקולר בממשלות ישראל לדורותיהן שלא השכילו להתאמץ יותר עבור רווחתו הכלכלית של האדם החרדי, מה שאולי היה מונע את ההתפרצויות הגדולות בבתים החרדיים.
גמזו בוחר לפעול אחרת. הציבור החרדי ותחלואותיו לא באמת מעניינים אותו. הוא גם לא בונה על השתלבות באחת המפלגות החרדיות בבחירות הבאות, גם לא שם יהבו על הצד הימני של המפה הפוליטית. זו הסיבה שתל אביב תישאר לעד במקרה הגרוע במשבצת הכתומה. כל עוד זה תלוי בגמזו היא לעולם לא תאדים. וזו מבחינתו התוכנית המרכזית.
קטע מהטור הפוליטי שפורסם בעיתון 'המבשר'