נגן הג'אז גילעד בראונשטיין עובר לקדמת הבמה

הוא היה (ועדיין) נגן ג'אז מהמובילים בארץ, אבל הוא בכלל תמיד רצה לשיר. אחרי עשרים שנה גילעד מניח את הסקסופון ומוציא אלבום ראשון

אריאל פייגלין , י"ז באלול תש"פ

גילעד בראונשטיין
גילעד בראונשטיין
צילום: מנדי פורטנוי

גילעד בראונשטיין הוא מנגני הג'אז הטובים בארץ. את זה לא אני קבעתי, צה"ל קבע.

"אחר שנתיים בישיבה התגייסתי לצה"ל", הוא מספר בצניעות, "והתקבלתי למסלול של מוזיקאי מצטיין". כמה נגני ג'אז מתקבלים למסלול הזה ונבחרים לייצג את מדינת ישראל? טוב ששאלתם, חמישה בלבד.

גלעד התחיל לנגן בסקסופון בגיל שש, לקראת סוף התיכון ההוא כבר לקח קורסים ב'רימון' ואפילו השתתף בפסטיבל הג'אז באילת, אבל לא זו הסיבה שאנחנו מדברים עכשיו. אחרי יותר מעשרים שנה בעולם המוזיקה, גילעד בחר להוציא אלבום ראשון. לא מנגינות, שירים.

"אהבתי לנגן" הוא מספר, ועשיתי את זה לא מעט שנים, גם בלהקת חתונות וגם בהופעות של זמרים ואמנים גדולים". כשאני מבקש ממנו שמות הוא זורק כמה שמות גדולים שידועים רק ליודעי ח"ן וחובבי ג'אז, אבל גם כשאני מבקש ממנו לדבר עברית נשארת רשימה מכובדת שמונה את האחים רזאל, אברהם פריד וישי ריבו ועוד רבים".

"תמיד ידעתי שאני אוהב לשיר, אבל הבעיה הייתה שאני ביישן. נורא ביישן. הביישנות היא מה שהחזיק אותי באחורי הבמה, היא גם זו שמנעה ממני לטוס ללימודי מוזיקה בניו יורק כשהייתי בן 22. הכל כבר היה מתוכנן, אבל בסוף נמרחתי ודחיתי את הטיסה בשנה. שנה שנמשכת עד עכשיו".

אז מה קרה פתאום? הזמן קצת עשה את שלו...

"לאט לאט הנגינה הפכה פחות כיפית מפעם" אומר גילעד, "הקטעים שהכי חיכיתי להם בעבר, של האלתורים בהופעות, נהיו קצת משעממים. גם החתונות, שברוך ה' עשינו הרבה, גרמו לי קצת למצות את הסקסופון, והבנתי שאם זה מה שאני אוהב אני צריך פשוט לקפוץ למים. אז קפצתי".