לא לוותר על אתגר החינוך

תגובה למאמרו של הרב שמואל אליהו על תופעת הנשירה בקרב הבוגרים בחינוך הדתי

ליטי סעייד , כ' באלול תש"פ

כיפות
כיפות
צילום: istock

אפתח בשבחם של מערכות האתרים והעיתונים הדתיים, המציפה לעתים סוגיות ודילמות מורכבות בהווייתו של הציבור דתי לאומי. בשבחו של ארגון אח"י שהעלה את הנושא יחד עם איגוד רבני קהילות של הרב שמואל אליהו שליט"א ולכל המשקיעים במחקרים חשובים ומקיפים אלו. 

1. למה לחקור?

בתגובה למאמרו של הרב שמואל אליהו בעניין תופעת הנשירה בקרב הבוגרים בחינוך הדתי נשמעה שוב ושוב הטענה: למה בכלל צריך לחקור את ממדי הנשירה? האם יש בזה תועלת? לטעמי, גוף שאינו בודק את עצמו ונמנע מביקורת הוא דורך במקום, נטול שאיפה להתקדמות. ואי התקדמות כמוה כנסיגה. ומכיוון שתחושות בטן אינן מספיקות כדי להצביע על התופעה, נדרשים כלי מחקר מדעיים לבדיקת הפרטים על מנת לנתח אותם ולפעול בהתאם. 

2. ההצפה והאחוזים

לגיטימי לכאוב מול סטירת לחי כה מצלצלת ולרצות להתנער מהנתונים, או להפחית את מספרי הנוטשים מ-43% ל-20% או אף פחות מזה. אבל בכל מקרה המספרים הם גדולים מדי. מערכת חינוכית ערכית לא מוותרת על אף אחד! כל ילד יהודי הוא עולם מלא, וחובתנו לתת לו מענה לימודי, תורני וחוויתי. השאיפה במשך 12 שנות לימוד היא לבנות בתוכו קומה רוחנית איתנה. ביציאתו כבוגר מהמערכת, הוא אמור להזדהות עם עולם הערכים האדיר של התורה, לראות בה את העוגן בחייו. המטרה שלנו כהורים וכמחנכים היא שהנער יסיים את לימודיו כשהוא מעריך ומוקיר תלמידי חכמים וחפץ בקיום המצוות. זאת ההמשכיות בשרשרת, בלי ניתוקים.

3. המצוות כפלסטר

הדיסוננס מתחיל כאשר בשדר החינוכי ישנו סוג של זיוף. אם מציגים מול הנוער (שלא במודע) שהמצוות הן במקרה הטוב פולקלור בשבתות וחגים, ובמקרה אחר הן תיק כבד לביטוי הרצונות של הפרט, אז מי ירצה לקנות את הסחורה? יש כאן פספוס גדול, שכן הגישה הזאת מבטלת את העומק האמיתי שבמצוות. קיום המצוות נקנה באמצעות אהבה ומחויבות. זאת מהות הברית שלנו עם ריבונו של עולם בעצם היותנו יהודים. את מה שאוהבים לא זורקים, והמחויבות מצידה תומכת באתגר זה.

4. איך מושכים אהבה?

כידוע לרוב הציבור, בקוריאה הדרומית לומדים גמרא. "רבי עקיבא הגיע לקוריאה" מתנוססת הכותרת בעיתונים. הם מעריצים גדולים של החכמה היהודית המגולמת בגמרא, ולכן הם לא עוצרים באדום וכבר עסוקים בסיום תרגום המשנה. מה מניע אותם? הערצה, הערכה, סקרנות, סיפוק, ולא מעט קנאת סופרים. לו היינו משכילים והיינו אנחנו מוסיפים על כל אלה אמונה בוערת בה' וגאווה ישראלית בלימוד התורה הקדושה, יכולנו להיות בטוחים שהאהבה תכבוש מהר את ליבם של התלמידים. 

5. הדתומטר: רק בידי ה'

האם שמעתם משפטים על אנשים המגדירים את עצמם כדתיים בנוסח: "אז מה אם הוא עונה לווצאפ בשבת (שלא לצורך חירום)? ראית איזה חסדים הוא עושה? האם זה לא מעיד עליו? על אהבת האדם שבו?", או משהו בסגנון: "אז מה אם קוד הלבוש שלה פתוח? כמה היא מכוונת בתפילה". 

אכן, יש בזה אמת גדולה, ה"דתומטר" נמצא רק בידי ה', הוא בוחן כליות ולב.

באופן אובייקטיבי תורה שלמה כוללת את כל המצוות. גם אותן מצוות שבאופן אישי וסובייקטיבי מתחברים אליהן פחות. התמודדות זו היא עתיקת יומין, כדברי המשנה באבות: "עשה רצונו כרצונך". מערכת חינוך ערנית היא זו שמציידת את תלמידיה בכלים רבים להצלחה במערכה זו. 

6. הבירור

הציונות הדתית נושאת על נס את החזון הנשגב של קידוש החול בכל פרטי החיים. לכאורה, ישנה סתירה פנימית ברעיון עצמו, ולא פלא שהתרבות החילונית אינה מכילה בתוכה את הקודש, והתרבות החרדית אינה מכילה את החול באופן מוצהר. 
מורכבות זו דורשת מאתנו בירור מתמיד שאסור לנו להזניח אותו, ובפרט בתחום החינוך. אל לנו לכרות את הענף עליו אנו יושבים! 

עלינו לצאת מנקודת הנחה שהתורה, בהיותה שמיימית, טומנת בחובה את כל החכמות כולן, היא מקור החכמה, היא מקור הבינה, היא מקור הדעת. חכמי ישראל שבכל הדורות היו בקיאים גם בחוכמות רבות כמו רפואה, אסטרונומיה וכו'. אנו לא נרתעים מכך, אך נקודות המוצא שלנו היא חכמת התורה. 

הגדרת הזהות היהודית והדתית שלנו משפיעה באופן ישיר על כל תלמיד ותלמידה בבתי הספר הדתיים. מתוך מחויבות עמוקה לתורה על כל רבדיה, אל לנו להזניח את הבירור או להרפות ממנו. 

הכותבת היא חברת מועצת קריית ארבע, תיק החינוך