סליחת המחנכים

גם למורים יש על מה לבקש סליחה. המחנך אבינועם הרש מספר על בקשת הסליחה שלו.

אבינועם הרש , כ' באלול תש"פ

אבינועם הרש
אבינועם הרש
עצמי

אין מחנך שלא מכיר את התחושה של אובדן שליטה: אתה מחכה לשקט, תלמידים ממשיכים לדבר, פתיל הסבלנות שלך נשרף ובסוף אתה מגיע לפיצוץ. כולנו מנסים להימנע מהרגעים האלו, אבל מי שיגיד לכם שהם לא קיימים כנראה לא עמד בחייו מול כיתה.

פעם אחת חיכיתי לשקט. הפצרתי. הזהרתי. אמרתי. ובסוף...למרות הכול עדיין הגיע צחקוק מאחורי הכיתה. באופן אינסטינקטיבי החושים שלי ישר התבייתו על התלמיד שבדרך כלל מפיק את כל הרעש ואמרתי לו לפני כולם: "תיזהר מרוב הרצון שלך לעשות צחוקים ודחקות עם החברים שלך בכיתה לא להפוך לבדיחה בעצמך".

הרגשתי שהתגובה שלי הגיע מתוך הלב הכועס, הנפגע, נו כמה זמן מחנך יכול לחכות לשקט? והתלמיד הזה צריך לדעת שיש מחיר לתגובות שלו, אז אם הוא חשב שהוא נפל על מורה סמרטוט שיחשוב טוב ויחשוב שוב.

הסתכלתי עליו. ראיתי שהוא החוויר. ואז גם קיבלתי דקירה בלב: מה עשיתי? איך אפשר להלבין ככה את הפנים של תלמיד גם אם הוא מפריע לך? זה לא מקצועי ואסור היה לי להגיב בצורה הזו. ואז הוא אמר לי בשקט: "המורה, זה לא הייתי אני בכלל. אני לא אמרתי כלום".

אואצ'. לא מספיק פגעתי בו סתם אלא מסתבר שזה בכלל לא היה הוא. אבל מה שכן, השגתי את השקט המיוחל. השיעור עכשיו התקיים על מי מנוחות. ובכל זאת לא מצאתי מנוח. המשכתי להסתכל על התלמיד הפגוע. מכונס בתוך עצמו. עטוף בעלבון שלו. תתנצל! אמר לי הקול הפנימי. תעצור את השיעור ותתנצל! אבל איך אני התנצל? אני מחנך. מחנכים לא אמורים להתנצל. או לטעות. מחנכים אמורים לשחק אותה הסגנים של אלוהים. הטעות מחוץ לבחירה החופשית שלהם.

ובכל זאת למרות כל ההכחשות שלי והחששות שלי הקול הפנימי הזה שדרש ממני לעצור את השיעור ולהתנצל לא נפסק אלא רק נהיה חזק יותר ויותר. בסוף לא יכולתי להמשיך עוד, ואמרתי לו לפני כולם: "תשמע, אתה צודק, לא הייתי צריך לגעור בך לפני כולם. אני ממש מתנצל".

הרגשתי מבולבל. חשוף. אבל מחיאות הכפיים של הכיתה החזירו לי את האיפוס מחדש. בסוף השיעור הגיע אליי התלמיד ואמר לי: "תודה המורה, אני מעריך את ההתנצלות שלך" ורק התגובה שלו לבד, כבר הייתה שווה לי את הכול..