עזבו סטטיסטיקות - תבעירו אש

רבנים, מחנכים, הורים ויהודים מאמינים הגיע הזמן לעסוק בעיקר – לאהוב ולהאהיב את ה' יתברך על עצמנו, על ילדינו ועל כל עם ישראל כולו

הרב עמיחי שוקרון , כ' באלול תש"פ

הרב עמיחי שוקרון
הרב עמיחי שוקרון
צילום: באדיבות המצולם

מאמרו של הרב שמואל אליהו שליט"א מעורר מחשבות רבות, גם אצלי כרב קהילה ברמת גן.

כבר שתים עשרה שנה שאני זוכה לשמש כרב קהילה ואני שואל את עצמי - מה מביא אדם שלא שומר שבת להגיע לבית הכנסת, לפעמים בשעות שבהן התכניות הכי מושכות בטלוויזיה. למה הוא קם ב4:30 בבוקר לסליחות? למה הוא קם ביום החופש שלו - בשבת – בשעה מוקדמת, ומוכן להתפלל אפילו בחצר בית הכנסת, בחום ובלחות של גוש דן...? כאשר לפעמים, המשפחה שלו לא כל כך מפרגנת על ההתנהגות הזו.

בשל העובדה שגדלתי בבית שומר מצוות, ורוב בני קהילתי באים מבתים שאינם שומרי מצוות, אני  מוצא את עצמי לומד מהם יסודות רוחניים חדשים, שהרי מה מיוחד ביהודי מסורתי שמגיע כל יום לשלוש תפילות?

בכל אחד מאיתנו ישנם כוחות של 'רוצה' ולמולם כוחות הנעה של 'צריך' ומובן שככל שה'רוצה' חזק יותר בתנועת הנפש שלנו – כך אנחנו מחוברים יותר אל המהלך. ברור שעבודת ה' שלנו סובבת סביב שני הצירים – גם אהבה וגם יראה, גם רוצים אבל גם צריכים. כשיהודי רוצה ללכת לבית הכנסת – כי הוא מרגיש חווייה מעולה, כי הוא פוגש את החברים שלו, את הרב שלו או כי הוא נהנה לשמוע דברי תורה – החיבור שלו לקודש הוא טבעי, משמח ומרומם. לעומת זאת כאשר הוא בא לבית הכנסת מיראה, מפחד שאם לא כן משהו רע יקרה – יש לו שתי אפשרויות: או שילך לבית הכנסת ובזה יסור הפחד, או שיסיר מעליו עול של יראת שמים באיזה טיעון של 'אין בורא לעולם' ובכך להפסיק לתמיד את הפחד המטריד.

מבני קהילתי למדתי את כוח של ה'רוצה'. של מי שבא באהבה אל הקודש פנימה. 

האם אנחנו רוצים שאנשים יקיימו מצוות? התשובה שלי כיהודי שומר מצוות ברורה לגמרי. אבל בתור מחנך, אני מבין שהדרך לכך היא באיזון או בעילוי הרצון של החניך.  לכן כאשר אני מעביר שיעור בבית הכנסת, המטרה הגדולה והקדושה ביותר עבורי היא להבעיר אש בתלמידים; להוסיף במשקל ה"רוצה" כמה שרק ניתן.

פעם שירתתי בשבת בגבול מצרים, והשבת הייתה לא כל כך מוצלחת. לבקשת המג"ד עשינו קידוש לכל הגדוד, אבל החיילים לא כל כך נכנסו ואלה שכן, המשיכו עם הטלפונים. האווירה הייתה ממש כאילו נכפה עליהם טקס הקידוש... לקראת השבת הבאה, החלטנו להשקיע ולהפוך את השבת לקודש - במה אתה מקדשו? במאכל ובמשתה. דאגתי להביא כמה שישיות של קוקה קולה, ושיהיו זמן מספיק במקרר... שטפתי את חדר האוכל [בין שמירה לשמירה וזה לא היה קל...], ערכתי את השולחנות בקערות מרכזיות, ולא ב"פס" כפי שהיה בכל הימים. וזהו. לא אמרתי כלום ולא ביקשתי דבר.

אבל בשבת ההיא, כשהחיילים נכנסו פנימה, הם כבר החביאו את הטלפונים, ביקשו כיפה ואפילו ביקשו שאגיד איזה 'שיעור תורה', כלשונם. שרנו שירי שבת שהספרדים הכירו, ועמדו לי דמעות בעיניים מהמתיקות של הסעודה הזו, שארכה אולי ארבעים דקות. מה נשתנה? בשבת השנייה היה כיף, היה נחמד, היה נעים – היה רצון, הייתה התלהבות.

אז איפה יש הכי פחות אנשים שעוזבים את הדרך?  מנסיוני, התשובה ברורה: היכן שיש אש. איפה שיש רצון, שישנה התלקחות של הלבבות, טבעיות של קדושה, חיבור למסורת ולדברים הפשוטים והעמוקים. אם כאבא אני ממורמר על שאני נאלץ ללכת לערבית, אבל מפשיל את שולי גלימתי כדי לרוץ למשחק כדורגל – מי שמסביבי [ילדיי בוודאי] מבין שהכדורגל הוא שנותן חיות ואור ואת תפילת ערבית עושים, כי 'צריכים'...

כשאני קורא את הנתונים על היקף עוזבי דרך שמירת המצוות, אני חושב שזה קשור בעיקר לזה – האדם לא מרגיש חיות בעבודת ה' שלו. ולא משנה אם הוא שייך לציבור כזה או אחר. יהודי שומר מצוות צריך להרגיש גאוות יחידה, שמחה עצומה, אש בוערת בתוך ליבו על כל מצווה.

מה אני יכול לעשות כרב קהילה?

הלכתי בדרכי מורי ורבי הרב שמואל אליהו שליט"א, אותו אחד שכתב את המאמר שזיעזע את אמות הסיפים, אבל בלי ספק - היהודי הכי מחבק בעולם. הלכתי בדרכו להודיע לעם ישראל כמה הם מתוקים, כמה הם חשובים וכמה כל מצווה שלהם יקרה וחשובה. להוסיף בהבערת לבבות, בשמחה של מצווה, בתוספת קדושה.

אפילו התחלתי איזה "פרוייקט" קטנטן, של סרטוני חיזוק של עד דקה בכל בוקר, שהעניין המרכזי שבהם – אהבת ה' לעם ישראל. והתגובות היו חמות ומחזקות מאוד.

אז רבנים, מחנכים, הורים ויהודים מאמינים בני מאמינים - אני מציע להניח בצד את כלי המלחמה על כמה הנתונים מדוייקים או לא, ולעסוק בעיקר – לאהוב ולהאהיב את ה' יתברך על עצמנו, על ילדינו ועל כל עם ישראל כולו. כמו שאמר אחד האדמורים של חבד: "חסיד, הוא פנסאי" - הוא דואג להדליק את האש אצל האחרים.

הכותב הוא רב קהילת מרום נווה ברמת גן ורב באיגוד רבני הקהילות