חברים, אני לא יודע אם אתם שועלי אקטואליה כמוני, אז שתדעו שיש עניין עכשיו עם איזו מחלה שמטריפה את העולם. וגם בארץ, לא תאמינו, היא נותנת בראש כי אנחנו ישראלים, ואם זה בחינם אנחנו מתנפלים.
בכל מקרה, בתקופה הזו כידוע האנשים שבמקצועות היותר ארטיסטיים נדרשים לחישוב מסלול מחדש, ורבים וטובים באמת מצאו לעצמם אפיקי הכנסה חליפיים, לא עלינו. עבדכם הנאמן בינתיים עומד בפרץ ומתעקש לא לשים ראש ולחזור מצרימה למקורות ההכנסה הקדמוניים שלו.
בעיקר כי הצלקות שהותירו עבודותיי הקודמות טרם הגלידו, ורק כדי לסבר את האוזן ולהעביר ככה עוד טור נעים בלי ביקורת מגזרית נוקבת, בואו ואספר לכם על מקום העבודה הראשון שלי והאירוע המסעיר שעתיד היה לעצב את השקפת עולמי, או לפחות לשמש סיפור-מפלט משתיקות מביכות בדייטים.
הכל התחיל בסוף שיעור ה' בישיבת קריית שמונה. יעקביני הצעיר דאז, בניסיון מוערך לבדוק אולי בכל זאת הוא גדול דור בהתהוות, החליט להישאר שנה נוספת בישיבת ההסדר, מתוך הנחה שאוטוטו הוא בין כה וכה מתחתן. כמה צעיר, ככה מטומטם.
איפשהו באמצע השנה הסתבר שהסיכויים שאני גדול דור בהתהוות היו נמוכים כמעט כמו הסיכוי שמישהי תואיל בטובה להתחתן איתי, ולכן ארזתי את הפקלאות, עזבתי את קריית שמונה אהובתי והעברתי את שארית השנה בישיבת תל אביב, בה החלטתי חצי מהזמן ללמוד תורה וחצי מהזמן לעבוד, בחינת חציו לה' וחציו לי.
אחרי חיפוש קצר מצאתי ג'וב בחנות צילום. הימים היו ימי הפילם העליזים ועמך ישראל עדיין היה מכתת רגליו כדי לפתח תמונות שרובן יתבררו למפרע כקטסטרופה ויזואלית.
אבל מישהו היה צריך לקבל את פני האומה הישראלית המפתחת, והמישהו הזה היה אני.
אני עדיין זוכר את היום הראשון בעבודה. המוכרת הוותיקה נעמה הסבירה לי על כל המכונות השונות בחנות, וכשסיימה אני שאלתי "ואיפה המכונה שעושה את הפיתות?". שזו בדיחה שגם בזמן אמת וגם בדיעבד, אני מודה, לא בדיוק מכוונת לקהל מיינסטרים. נעמה הסתובבה אליי ובמבט קר אמרה "אה, אז אתה מצחיק". התחלה מבטיחה.
בכל מקרה, בואו אספר לכם ששירות לקוחות זה סיוט. אמנם הלקוח תמיד צודק, אבל הוא גם כמעט תמיד צועק. כי בשביל נותן השירות, הלקוח הבודד הוא אחד מני מאות, לעומת זאת הלקוח האינדיבידואל בטוח שהוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין עוד לקוח. ולא היא.
בקיצור, מתוקף היותי הבנאדם שאתם מתארים לעצמכם שאני, ניסיתי למצוא דרכים לרענן את ההתקשרות ביני לבין באי החנות. יום אחד נפל לי משהו מאחורי הדלפק, וכשהתכופפתי להרים אותו שמעתי את הדלת מקרקשת כמכריזה על הגעת לקוח. "הזדמנות פז!" חשבתי לעצמי. נשארתי ספון על הרצפה מאחורי הדלפק וחיכיתי שהלקוח יגיע. ואכן, גברת נעמדה מהצד השני של הדלפק, הסתכלה לשני הצדדים ואז שאלה בקול "יש פה מישהו?".
מיד זינקתי מאחורי הדלפק כמו קפיץ, או כמו ג'קוביני-אין-דה-בוקס ללועזיים שביניכם, והכרזתי "איך אפשר לעזור???" בנעימה של "יום הולדת שמח!" משל מדובר היה במסיבת הפתעה מתוזמנת.
הלקוחה מצידה פלטה צווחה מבוהלת, והיה זה בשלב הזה, רבותיי, שהבנתי שניצבת מולי לא אחרת מאשר אשת ראש ממשלה לשעבר. ספקולציות על חשבונכם. אחרי כמה שניות שהיא הסדירה את נשימתה ואני התנצלתי על מי שאני, היא הגישה לי מצלמה ואמרה שהיא לא מצליחה לחלץ את הפילם מתוכה. מיותר לציין שבדמיוני כבר תיארתי לעצמי אילו סודות מדינה פוטנציאליים מצויים בפילם המסתורי.
"זה אני ובעלי בראש הנקרה", היא קראה את מחשבותיי. מצחיקה, כאילו אני לא יודע שראש הנקרה זה קוד לבסיס סודי או מבצע צבאי בארץ עוינת. "המצלמה שלך והמדינה בידיים טובות", אמרתי באומץ, כי כבר בצעירותי הבנתי שלהפגין ביטחון עצמי זה הדבר הכי חשוב, קל וחומר מול אשת ראש ממשלה שיודעת עוצמה מה היא. אז תפסתי את המצלמה ביד איתנה והתחלתי למשוך וללחוץ ולסובב מכל הבא ליד. כי זאת יש לדעת עליי: ידי זהב או תבונה מיכנית - אין לי. בקיצור, אחרי כמה דקות ארוכות ומביכות, ואחרי שאגלי הזיעה שנקוו על מצחי לא הותירו מקום לספק, אשת ראש הממשלה אמרה לי משפט שנחרת בי מאז ועד עתה - "אם אתה לא יודע - אל תיגע".
הגשתי לה את המצלמה, היא הסתובבה ויצאה ואני גלשתי חזרה למקומי על הרצפה מאחורי הדלפק, פחות מתוך הכנה ללקוח הבא ויותר מתוך רצון לקבור את עצמי.
"אם אתה לא יודע - אל תיגע". כמה חוכמה אצורה בשש מילים קצרות. ממש כמו "א-ל נא רפא נא לה", או "כולם יודעים שחיפה ירוקה" להבדיל. התובנות הכי טובות הן פשוטות בקיצור. את חנות הצילום עזבתי אחרי שבועות ספורים, מתוך הבנה שנכון יותר יהיה להתעסק בדברים שאני קצת יותר מבין בהם. ועד היום כשאשתי מבקשת ממני "לעשות מכונה", אני מסתכל עליה במבט פוסט טראומטי ואומר לה "נשמה, אם אני לא יודע - אני לא נוגע".
(ולמקרה ואתם מתים לדעת מי היא אותה אשת ראש ממשלה מדוברת, עיינו עכשיו באות הראשונה של כל משפט עשירי בטור. חברו את כל האותיות, הפכו את האותיות לפי הא"ת ב"ש ואז לכו לקרוא שמירת הלשון של החפץ חיים. אלול, רבויסיי).