יפה ושונה

הקורונה טרפה את הביטחון שמלווה את חיינו, אבל היא זו שמכינה אותנו היטב לתפילות יום הדין השנה.

עפרה לקס , כ"א באלול תש"פ

הקורונה טרפה את הביטחון שמלווה את חיינו
הקורונה טרפה את הביטחון שמלווה את חיינו
איור: עדי דוד

הקורונה לא הצליחה להכניע את בולמוס קניות החגים. מסורת היא מסורת. גם השבוע החנייה במרכז המסחרי רמלוד הייתה יכולה לדגמן למשחק 'שעת שיא'. משחק חשיבה שבו צריך לנסות להיכנס לרחבה כשמכוניות אחרות מנסות לצאת ולכל אחת זווית שונה. החנויות עצמן - בגדים, עוד קצת בגדים, סופרמרקט, מספרה וחנות לכלים חד־פעמיים - היו גדושות לקוחות. הקונה שלידי שידכה צלחות בצבע ירוק־תפוח למפיות מצוירות באדום־רימון. אחרי עיון מדוקדק במדפי החנות הוסיפה גם חבילה של קישוטים קטנים מוזהבים בצורת 'שנה טובה' לפיזור על השולחן. שיהיה חגיגי. התור ליד מעדניית הבשר עמוס, וכך גם ליד דוכן הדגים. כן, למרות החדשות, הסגרים והבידודים שניתכים עליו מכל עבר, עם ישראל לא מתכוון לוותר על עריכת שולחן חג. מפואר יותר או פחות, עם אורחים או בלי, אולי עם הבגדים החגיגיים מהחג הקודם, אבל שולחן חג.

כמה יפים הם ימי אלול. למרות החום והשרבים, הם מאותתים לנו על הסוף שלפני ההתחלה. אנחנו אוספים את פיסות השנה שחלפה, אלו שאנחנו שומרים קרוב ללב, אלו שהעדפנו לטמון עמוק במגירה ואלו שנפלו לנו מבלי משים בריצה הארוכה של החודשים שעברו. אנחנו מתבוננים במה שהיה, ובמה שתכננו ולא קרה. עושים סיכומי שנה אישיים, משפחתיים ולאומיים, ומביטים קדימה בתקווה.

עומדים על קרחון

בכל שנה, בתפילות יום הדין, אנחנו מתפללים על הימים שנכונו לנו. התפילה הנלחשת בהדלקת הנרות מביטה על השבתות והחגים של השנה הנכנסת, והשעות שבבית הכנסת ממליכות, מזכירות ומריעות על הימים והחודשים המתחדשים עלינו לטובה. בכל שנה העתיד לוט בערפל. אנחנו לא יודעים מה ייגזר עלינו.

לא יודעים, אבל יש לנו עוגנים. אנחנו מניחים שקרוב לוודאי מקום העבודה ימשיך לפעול כפי שהוא. אולי נתקדם, אולי לא, אבל נקום אליו מדי בוקר. אנחנו יודעים שהזוגיות והמשפחה יצעדו איתנו. הילדים יגדלו עוד קצת, אולי אנחנו מייחלים להתרחב, אבל מספר המקומות סביב שולחן המטבח כמעט קבוע. אנחנו יודעים שנמשיך לגור בבית שלנו, עם השכנים, החברים והקהילה. יודעים לאיזה בית כנסת נמשיך ללכת (ולפעמים גם לאיזה לא נלך). חלק גדול מהחיים שלנו צפוי, מבוסס, מוכר.

זה לא שהחיים אינם מפתיעים. הם כן, ובגדול. לפעמים מתרגשת עלינו בשורה טובה ומפתיעה, ולפעמים חלילה טרגדיה. בין לבין, החיים יכולים גם סתם לתפוס טוויסט קטן בקצה. אבל התחושה שלנו מדי ראש השנה היא שאנחנו משקיפים אל העתיד על גבי קרקע יציבה, בטוחה. ייתכן שהכול אשליה. שאם נעמיק מבט נראה שאנחנו עומדים זקופים ובטוחים על קרחון ולא יותר. אבל הקרח מספיק חזק כדי שנניח עליו את כן הציור ונשרטט עליו את הסקיצה לשנה החדשה.

הסטיקר הפך לעובדה

בכל שנה, אך לא הפעם. השנה באמת שום דבר לא יציב, לא ידוע, לא מוכתב מראש. השנה אנחנו מחליקים על הקרחון, מטולטלים, זולגים מפה ומשם. בגל הראשון של הקורונה נשאנו את עינינו השמיימה, שואלים, מבקשים, מנסים להבין, אבל עמוק בלב היינו בטוחים שבתוך חודשיים-שלושה הסיפור מאחורינו. אז לא. התזוזה בנפש שלנו צריכה כנראה להיות יסודית ועמוקה יותר. הקורונה היא וירוס חדש, כמעט פג ביחס למחלות מוכרות. איש לא ידע שתבוא, איש לא יודע איך לנהל אותה. מנהיגי העולם כולו מקמטים מצח, שומטים את שפתם התחתונה מטה, ולא יודעים לאן להוביל את אזרחיהם. כאן בישראל המצב הפוליטי הסבוך רק הופך את הכול לקיצוני יותר ומרתיח יותר. הווירוס עצמו מערער את העוגנים של בית ועבודה, בריאות ומשפחה, והמריבות הפנימיות בתוך הממשלה והכנסת מפרקות את המסגרת הכללית שעליה אנחנו נשענים - המדינה.

חוסר האונים של השלטון, שאמור להנהיג ולכוון, מאכזב בכל פעם מחדש. וזה לא שלא נתנו צ'אנס. שלוש מערכות בחירות עברנו בתוך שנה. שלוש פעמים הסכמנו לבלוע את הרוק אחרי תרגילים פוליטיים שהרבו ריב ומדון, ושיחקנו את המשחק. בסופו של תהליך קיבלנו ממשלת אחדות מעורערת, מלאת אינטרסים ותככנות, אומרת משהו לציבור ועושה בעצמה אחרת. מאבדת כל חלקת אמון בקרב האזרחים המותשים, המוכים כלכלית ובריאותית. ממשלה שקברניטיה לא מצליחים להתרומם מעל קטנות המבט, גם כשהמדינה קורסת לתוך המשבר הגדול ביותר שידעה מאז היווסדה.

התחושות הלא פשוטות האלה הן הכנה מצוינת לראש השנה. הרי באלול הזה, ובעשרת ימי תשובה האלה, נמעט בסיורי סליחות ובאמירתן ברוב עם. לא נרצה להעיר את השכנים של מנייני החצר, ונחשוש להידבק באוטובוס שנוסע לעיר האבות באישון לילה. אבל אולי השנה צריך קצת פחות סליחות. הסטיקר "אין לנו על מי לסמוך, אלא על אבינו שבשמיים" שב מארץ הקלישאות וחזר לשכון בלב כעובדה מוחשית וקיימת. אנחנו זוכים להכנה אמיתית וכנה, ישירות מהשטח. מהקורונה הזאת עוד ייוולד פיוט סליחות חדש ומיוחד.

ועם התחושה שהבריאות, הכלכלה והביטחון שלנו - כולם בידיו של ה', כבר לא יהיה כל כך נורא שהמניינים בראש השנה יהיו מכווצים ומקוצצים. כנראה שעם הכנה כזאת, מובטח שהתפילה, איפה שלא תהיה, תגיע ממקום עמוק יותר בלב.

הרב שטיינזלץ, שהלך לעולמו לפני כחודש, התייחס בהקדמה לספרו 'חיי שנה' למילה הנהדרת 'שנה' - מושג שיש בו דבר והיפוכו. "עצם המילה שנה היא דו־משמעית, והיא כוללת בתוכה שני מובנים שכמעט סותרים זה את זה. מצד אחד משמעות שנה היא הדבר שחוזר וסר, שנשנה פעם אחר פעם... מאידך השנה משמעותה גם שינוי, כאשר ימים וחודשים מצמיחים הוויות חדשות, התנסויות חדשות - שינויים ביחס לזמן שהיה".

נעמי שמר ייחלה לשנה יפה ושונה. אנחנו כבר יודעים שהשנה שלנו תהיה שונה. על מה נותר לנו להתפלל? שתהיה גם יפה, ואם אפשר שתהיה קצת שגרתית. שתהיה טובה.

לתגובות: ofralax@gmail.com