אכן, מה נהדר מראה כהן

כיצד מפגש נשגב בביה"ח עם דייג קדוש מטירת צבי הפך את עולמי הרוחני, וגרם לי להשתחוות בר"ה וביוה"כ מתוך התבטלות וטהרה. סיפור

הרב שמואל ריינר , כ"א באלול תש"פ

דגם בית המקדש
דגם בית המקדש
צילום: ISTOCK

היה זה בכ"ב אלול, שבוע לפני ראש השנה. אינני זוכר את השנה המדויקת, אם תשנ"ו או תשנ"ז או תשנ"ח, אבל את היום אני זוכר. שעת צהריים ביום חם של שלהי אלול בבית החולים בעפולה. באתי לבקר את יצחק אריאל חברי היקר, או שמא מורי ורבי, ואפשר שגם וגם. באותו בוקר סיפרו לי כי יצחק לקה באירוע מוחי קשה, ומיהרתי לבקרו.

יצחק היה מוותיקי טירת צבי, אומנם לא מהמייסדים, אבל חבר ותיק. איש ישר דרך, ירא שמיים, איש עבודה ובעל ייסורים. שנים רבות סעד במסירות נפש את אשתו האהובה נעמי ע"ה שהייתה משותקת. "איש הסרגל", היו שכינו אותו, תוכו כברו ממש. איש אמת, יקה קוצקאי. תקיף ומאיר פנים, תובעני ורך, שלא מבקש לעצמו דבר. בצד היחס המכבד אליי כרב, זכיתי ממנו לגערות כמה וכמה פעמים, ועל כך אני אסיר תודה לו. יצחק היה מופת לרבים בכל דרכיו ובפרט ביושרו ובכנותו. דמות מעוררת השראה באורחות חייה.

איש עבודה ברמ"ח ושס"ה, איש חזק תרתי משמע. על אף גילו הוסיף למשוך רשתות כאחד הצעירים בענף הדיג. מאז פטירתה של נעמי חזר לעבוד במדגה תמידים כסדרם, בדייקנות ובקפדנות. נדמה לי שאילו הציעו לו לעצב את תעודת הזהות שלו, היה כותב כך: יצחק אריאל, יליד גרמניה, כהן, חבר קיבוץ דתי, דייג.

התקרבנו זה לזה בשיעורים ובשיחות בחדר האוכל על עניינים שונים ומגוונים, גם כאלה שרחוקים מענייני הרבנות. הוא קרא לי "הרב", ואני ראיתי בו מורי ורבי במובנים רבים. בעיקר בהקפדה על האיסור "לא תגורו מפני איש".

יצחק נפצע על משמרתו. הוא נדקר מדג בורי, ומאז העניינים התחילו להסתבך, עד האירוע המוחי. נכנסתי לחדרו בבית החולים. יצחק הביט בי ופרץ בבכי. בכי אמיתי, בכי עם דמעות. "כבוד הרב", פנה אליי בלשון שעשה בה שימוש לעיתים, "עוד מעט ראש השנה ואני לא יכול להשתחוות!". יצחק הכניס אותי לעניין כאילו כבר דיברנו עליו בעבר. למרות הקושי שהיה לו בדיבור באותם ימים, הוא אמר לי עד כמה הוא אוהב להשתחוות.

ממרחק של זמן ומקום אני מדמיין את יצחק החזק, היודע היטב מניסיון חייו שיתוק מהו, שוכב על המיטה וחושב על הדברים היקרים ששוב לא יהיו. שוב לא ישתחווה, שוב לא יעלה לדוכן לברך ברכת כהנים. זה שלא ביקש דבר מעולם ורק תמך ותמך - יצטרך להיתמך ולבקש.

אט אט הושלמה לי התמונה. דברים שלא שמתי לב אליהם בזמן אמת ניעורו בזיכרוני.

מקומו של יצחק בתפילות הימים הנוראים היה ליד הבימה. בהיותי עומד על הבימה בזמן התקיעות בראש השנה עמדנו בקרוב מקום, אני על הבימה כמתקיע, ויצחק למרגלותיה. משם עלתה התמונה של המפית הלבנה, המהוהה מעט, שעליה רקום בעיגול בחוט של כסף "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תישבע כל לשון - לפניך ה' יכרעו ויפולו".

האמת, שנים רבות היה קשה לי עם "כורעים ומשתחווים". הפעולה הזאת הייתה רחוקה מעולם עבודת ה' שבניתי לעצמי. עולם שבמרכזו המחשבה וניסוחה במילה, ופחות פעולות. ההשתוקקות לטרנסצנדנטי ממקדת את העבודה במחשבה, ורואה בפעולות, בוודאי אלה שאינן מחויבות מצד הדין, כמיותרות ואולי אף מרדדות את עבודת ה' האמיתית. הצורך ביצירת פעולות ממשיות לבטא את ה"מלכויות" נראה לי פרימיטיבי, אפילו קרוב קרבה מסוכנת לפגאניות. ההשתחוויה נתפסה בעיניי כהגשמה; משתחווים לפני בשר ודם. בפני אלוקים נכנעים. היו פעמים שבראש השנה לפני "עלינו לשבח" שבמוסף הייתי יוצא מחוץ לבית המדרש כדי לא להבליט את ההתנגדות שלי, ובזמנים אחרים הייתי כורע ומשתחווה כמי שכפאו שד. כריעת הברך, ההשתחוויה, הייתה זרה לדרך עבודת ה' שאימצתי לעצמי. דרך של רציונליות, דרך של התבוננות במבט מעמיק ומרוחק, סוג מסוים של גאווה או "גדלות האדם" שדיבר אליי באותם ימים.

עד אותו כ"ב באלול לא פגשתי יהודי שעושה עניין מהשתחוויה, שאוהב להשתחוות, שמחזיק מפה קטנה לחיבוב מנהג זה. אם פעם הייתי חושב שעל כגון זה ראוי לברך "משנה הבריות", היום אני חושב שעל דבר זה כשלעצמו ראוי לברך "שהחיינו".

ניחמתי אותו בקלישאה שאינה מנחמת, "אם ירצה ה', בשנה הבאה וכו'". אבל יצחק, איש האמת, זה המתבונן במציאות באופן מפוכח וללא אשליות, ביטל את דבריי בהינף ידו הבריאה. לא נותר לי אלא להגיד לו "שלוחו של אדם כמותו - אני אשתחווה במקומך!".

בדרך פלא התחלתי להתקשר להשתחוויה יותר ויותר. גיליתי את סודותיה, את ההפכפכות הטמונה בה. האדם שמשתחווה לאדם - לאדון, לשר או למלך, לעומת הביטוי החזק בתנועה של האדם שמבטא את אינותו מול האינסוף ברוך הוא. תחושת הקטנות מול הגדלות המוחלטת האמיתית והלא מזויפת. תחושה שהופכת לחוויה מטהרת. ההשתחוויה המקורית במקדש, בפישוט ידיים ורגליים, נעשתה כשהאדם שוכב על הקרקע, ומביע בתנועה את העמידה המדויקת של האדם לפני בורא עולם אדון כול - התבטלות מוחלטת. שמעתי מהרב פרופ' שפרבר כי ההלכה דורשת לפרוש שטיחים ומחצלות מכיוון שהאדם הוא שווה ערך לאדמה, אך איננו מת החוזר אל האדמה שממנה לוקח. הוא בתנועת התבטלות המשמעותית ביותר מול ריבונו של עולם. גיליתי גם, בדרך אגב, עד כמה גדולים דברי חכמים ש"שלוחו של אדם כמותו", עד כמה שליחות יכולה לגעת בעולמות פנימיים.

מהשתחוויה להשתחוויה גיליתי עומקים בפעולה הפשוטה. סוג של ריקוד ששפת הגוף מבטאת, משהו שהפה לא יכול לו. איזו הרגשה נפלאה היא כשאדם מצמצם ומצמק את עצמו ואומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וברקע הוא שומע "תטהרו! ואתה בטובך הגדול מעורר רחמיך וסולח לעדת ישורון".

יצחק זכה והאריך ימים. למרות שמצבו הפיזי הידרדר, רוחו הייתה איתנה. נפגשנו פעמים רבות. תמיד, בכל פגישה, בתחילתה או בסופה, יצחק היה חוזר ואומר עד כמה חייו טובים וכי אם היה צריך לבחור היה בוחר בחיים האלה בדיוק. בפגישתנו האחרונה אמר לי, "הכול כל כך טוב, אבל שני דברים אין לי: אני לא יכול לברך ברכת כהנים, ולא יכול להשתחוות".

כולנו מכירים כהנים, אבל רק לעיתים רחוקות אנחנו פוגשים כהן אמיתי. כהן שרוח אחרת בו. כהן שיש בו כהונה מעבר לברכת כהנים חפוזה ועליית ראשון בקריאת התורה. אני פגשתי כהן אמיתי, ולו היו בחירות דמוקרטיות לכהונה גדולה, הייתי מריץ אותו.

הכותב הוא ראש ישיבת הקיבוץ הדתי