אבישי האהוב שלנו

סיגלית שינדלר כותבת לבנה אבישי במלאת 10 שנים להירצחו בפיגוע ירי. ״מרגישה זכות עצומה על שילדנו וגידלנו בן כמוך״.

סיגלית שינדלר , כ"ג באלול תש"פ

אזכרה לאבישי שינדלר
אזכרה לאבישי שינדלר
צילום: אודי טנא

אבישי האהוב והיקר שלנו.

עשר שנים, רחוק- קרוב, פיזית לא איתנו, מהותית- מאד נוכח. אתה חלק בלתי נפרד משגרת יומי, מחשבותיי, מעשי, נפשי- חלק מאישיותי.

ב"ה כמשפחה, בחרנו ובוחרים בחיים משמעותיים. חיים לצד הצער, החסר והגעגוע האינסופי. שמחים ומודים לריבונו של עולם על כל הטוב שיש- ויש הרבה. אני מאמינה שכך רצית מאתנו, הצבת לנו רף גבוה- בדרכי אבישי...

אומרים לי שכשאני מדברת עלייך, הפנים שלי קורנות. אכן, מרגישה זכות עצומה על שילדנו וגידלנו בן כמוך, תלמיד חכם שראשו "מגיע השמימה" וגם "מוצב ארצה" בו זמנית. קודש וחול בשילוב נדיר, והשפ"ע של שמחה, פשטות ועין טובה- ועוד איזה טובה, על כל אדם ועל כל עניין...

אדם, שרבים אומרים לנו, ראיתי אותו, הכרתי אותו וחשבתי לעצמי: "אני רוצה להיות בחור כזה!".

ואם היו שואלים אותי מראש, אם אני מוכנה לקבל בן נפלא לזמן קצר של עשרים וארבע שנים, אין לי ספק- ברור שכן! על אף שהניסיון כלל לא פשוט, בלשון המעטה.

לעיתים קרובות, גם אחרי עשר שנים, אנחנו מקבלים סוג של "דרישת שלום" בדמות של סיפורים שטרם שמענו, אנשים, צירופי מקרים כביכול, דברים שקורים בדיוק בזמן מסוים... ואז, בעיני רוחי, רואה אותך מולי, מחייך חיוך גדול כתמיד ושולח לנו חיזוק וחיבוק גדול מלמעלה, ובקולך השקט והבוטח, כדרכך אומר לי: אמא, כל הכבוד! חושב עליכם!

את יום הזיכרון האחרון חווינו בעוצמות אחרות... סגר בעקבות מגפת הקורונה, מפורים לא יוצאים כמעט מהבית. גם בצבא סגר- אחיה לא הגיע כמעט ארבעים ימים.

עלינו לבית העלמין יומיים לפני... כי אי אפשר בו ביום ואי אפשר להתכנס...
ובניגוד למציאות הזו, קיבלנו חיבוק ענק מרחוק של חבריך ואוהבך למשל:
אופיר ששלח הודעה מרגשת בשם כל הצוות בצבא, עם תמונות שטרם ראינו, יקיר שהתקשר ושלח תמונות, עמיחי, אודי, שי, צביקה ועוד רבים...

כל פעם אני מתפעלת מהאנשים הטובים שהיית מוקף בהם ואתה עדייו חלק מעולמם, וחשוב להם שנדע שהם חושבים ופועלים מכוחך, מה שמשאיר אותך במובן מסוים פה בעולם הזה... מאחר וכאמור היינו בסגר, פנה אלינו יניב בדלוב ביוזמה, שיגיעו לרחוב עשרה אנשים ואבא יאמר קדיש ותהילים.

שלישי בבוקר- יום הזיכרון- לאורך הרחוב אנשים עומדים (במרחק כמובן) ועונים אמן בהתרגשות רבה.

ישבנו בחצר עם ילדינו והעלנו זיכרונות מאבישי. לפתע הגיע הקצין איתן דנא היקר, מלווה בשני קצינים ו... זר פרחים. איתן שחילץ את אבישי מהרכב באותו ערב נורא, הפך להיות חלק ממשפחתנו הרחבה.

התקשרה נערה שאינני מכירה משדרות, שביקשה שאספר לה על אבישי, אנשים צפו בסרטים עם ילדיהם, חלקם העלו גם פוסטים שהגיעו אלינו. שלומית- בחורה מירושלים שהעבירה מפגש בזום לחברותיה, סרטון מחבק שקיבלנו מהאולפנה, בטקסים במקומו שונים ברחבי הארץ דיברו עליו ושיתפו אותנו... ועוד...

יום מלא שהוקדש כולו לאבישי האהוב שלנו, שנגע כל כך בלבבות של מי שהכיר, וגם בכאלה שהכירו אותו אחרי לכתו...

לפני מספר שבועות, התקשר הביתה איש שהציג את עצמו כ- "חבר של אבישי"- פורת שמו. עשר שנים לא סיפר דברים שחקוקים בליבו מאבישי, ומשמעותיים בפועל בחייו. (מסתבר שהיום הוא הרב פורת).

מעשים טובים הם כמו אדוות גלים, המשפיעים על הסביבה הקרובה, הרחוקה ועל העולם כולו.

זכית אבישי והלוואי שנזכה אנחנו להוסיף אור וטוב בעולמנו, מתוך בריאות, שמחה ונחת.

ואתה שם, בטח ליד כיסא הכבוד, אנא בקש מריבונו של עולם: "מנע מגיפה מנחלתך", "בטל מעלינו כל גזרות קשות", "סלח ומחל לכל עוונותינו", "והצמח לנו ישועה בקרוב".

אזכרה לאבישי שינדלר
צילום: אודי טנא