אל נא יהי עולם בלי ירח

כמה מחשבות על השורה היפה ביותר, מתוך השיר היפה ביותר שנכתב אי פעם - "העוקד, הנעקד והמזבח".

אריאל פייגלין , כ"ו באלול תש"פ

אריאל פייגלין
אריאל פייגלין
צילום: יהושע מנשה

לדעתי, השורה היפה ביותר, מתוך השיר היפה ביותר שאי פעם נכתב, היא"אל נא יהי עולם בלי ירח".

למעשה, זוהי אפילו לא 'שורה', אלו בסך הכל שש מילים, אבל מילים שנושאות בתוכן עולם שלם. עולם שמכיל את כמיהתו של אב מיוסר לבן, את שמחתו על הנס שאירע לו לאחר מאה שנים של בדידות, ואת תוגתו חלף האובדן.

אברהם אבינו עצמו מתפקד כשחקן ראשי במחזה חייו, ודווקא בגלל זה הוא אינו מודע לחלוטין לטרגיות ולפטאליות שבמצבו. את השורה איתה פתחנו, בוחר הפייטן לשים כתחינה דווקא בפי המלאכים הצופים מהצד במחזה. צופים, וליבם נחמץ בקרבם.

אברהם חי את רוב חייו ללא בן, וסביר להניח שהיה מצליח גם להמשיך לחיות לו העקידה הייתה יוצאת אל הפועל. ייתכן שהיגון היה משתלט על חייו, ייתכן שהצער היה אופף את ימיו, אך עדיין, החיים ממשיכים במסלולם. אך אילו מין חיים אלו? חיים ריקים מתוכן ושמחה, חיים מלאים תחושת אובדן.

ישנם לא מעט דברים שאנו זקוקים להם כדי להתקיים: מים, חמצן, שמש ועוד. אך מה צורך לנו בירח? העולם יכול להמשיך להתקיים גם בלעדיו. אך איזה מין עולם זה יהיה? עולם אפור ומשעמם, עולם בלי שום דבר לצפות לו. עולם בלי ירח.

השאלה שעלינו לשאול עצמנו איננה "האם אפשרי לחיות בעולם שכזה?" שכן התשובה תהיה חיובית. השמש תשקע אל הים, הלילה האפל יהיה רצוף כוכבים, ועולם כמנהגו נוהג. לא זוהי השאלה. השאלה האמיתית, והיא זו שמהדהדת בעולם מזה עידן ועידנים, מתדפקת על דלתות ליבנו, הינה "האם אנו רוצים לחיות בעולם ללא ירח?"

מושא כמיהתו של כל אדם היא האהבה, לא האהבה למישהו ספציפי, כמו עצם הצורך להיות נאהב, כמו עצם הרצון לאהוב. אהבה כמושג ערטילאי ומופשט עברה תהליך של האלהה בשנים האחרונות, דומה שאין שיר, ספר או סרט שלא עוסק בה, דומה שאין בן אדם שלא חושק בה.

אך האהבה מטבעה היא חמקמקה, מטבעה היא נעלמה. תמיד מושא לתשוקתנו, אך גם כשנדמה שכבר מצאנו אותה, שאוחזים אנו אותה בכף ידנו, שלאחר מאה שנה סוף סוף בן יולד לנו, והנה גם הוא נלקח.

עידן רייכל מתאר את התנועה הזאת, כמו שרק אמן מילים שכמותו יכול, במילים "כמו ירח מתמלא ומתרוקן". זוהי תנועתו של האהוב, זוהי תנועתה של האהבה.

אהבה היא לא משהו סטטי וזמין, היא מושא תקוות, היא הסיבה לחיות, היא ממלאת אותנו. והיא גם מרוקנת.

כי אלו החיים וזהו העולם, לפעמים יש ירח ולפעמים אין. בפתאומיות. החיים לא נותנים רמזים, הם נותנים אגרוף בבטן. חזק. ושוב. ושוב.

כשאנו משחקים במחזה שלנו, אנו לא תמיד מודעים לתנועה הזאת, לרצוא ושוב הזה. אבל כאשר אנו קוראים סיפור, כאשר אנו מביטים על זוגיות של חבר, כאשר אנו מלאכים המלווים את אברהם בעוקדו את בנו. לשנייה אחת, אנו מצליחים לראות. לראות ולבכות.

והנורא מכל, אנו יודעים שזוהי דרכו של העולם, שדבר לא ישתנה. המציאות איננה סרט. אין בכוחה של אהבת אמת לנצח את כל המכשולים, ואין בכוחו של הירח לגרש את החושך. כל שבכוחם הוא לנטוע בנו תקווה קטנה. אבל התקווה הקטנה הזאת, היא כל מה שיש לנו. ואתם יודעים מה? זה כל מה שצריך.

אישית, המשפט הזה מלווה אותי כבר שנים, מתנגן במחשבותיי, מתבטא בכתיבתי. למעשה, הוא אפילו הסטטוס שלי בוואטספ בשנתיים האחרונות. אבל המילים הם לא מה שחשוב, מה שחשוב זה הרעיון, הכמיהה.

זוהי כמיהה שקיימת בקרב כל אחד ואחת מאיתנו, בליבנו. נכון, כל אחד ומחשבותיו, כל אחד וניסוחיו, אך רוח הדברים היא זהה.

אז אנו בוכים, בוכים ומבקשים, מתחננים לפני בורא עולם, כל אחד במילותיו ובדרכו ממלמל לעצמו תפילה חרישית. את אותה התפילה שאני מתפלל יום יום, את תחינתם של מלאכי מרום:

"אנא, אל נא יהי עולם בלי ירח".