ברסלב בגבול אוקראינה – הטירוף הקדוש

הלוואי ונדע לכל הפחות לעמוד מולה האש של חסידי ברסלב ביראת כבוד ולהפנים שיש אנשים שעבור קרבת אלוהים שלהם, מוכנים למסור כמעט הכל

הרב אהרון אגל-טל , כ"ז באלול תש"פ

חסידי ברסלב בפינסק
חסידי ברסלב בפינסק
צילום: ללא

התמונות של מאות חסידים על ילדיהם ומטלטליהם המתחננים לחצות את הגבול לאוקראינה, מעוררות כעס. אמרו לכם לא לנסוע, מאיפה עזות המצח לכפות את עצמכם על מדינה זרה ולדרוש ממדינת ישראל לטפל במשבר שחוללתם בעצמכם?

מן הסתם אדם סביר יהיה שותף לביקורת הזו ויקנה בצדק את הזכות ל'חרון אף קדוש', אבל אחרי המשפטים הנוקבים האלו, עלו בזכרוני חיי בחברון לפני 35 שנה. אחרי הרצח של אהרון גרוס הי"ד, הנחתה הנהלת שבי חברון את תלמידיה ללכת בזוגות במרחק מסויים, כדי שכל אחד ישמור על גבו של חברו מדקירה. זה היה טירוף מוחלט שהיו שותפים לו אנשים מכל הגילאים כולל ילדים ותינוקות. מי  שעמד בחוץ אמר בדיוק את המשפטים האלה והגדיל בזמנו שר הביטחון עזר ויצמן שאחרי רצח הששה בבית הדסה אמר: אם לא הייתם כאן זה לא היה קורה (לא ציטוט מדויק)

מאז קברנו כמה חברים והשתתפנו בכמה אירועי טרור ובליבנו חשנו כאב וגם בוז לפעמים, לאלו שלא הבינו את הגדולה שבהקרבתנו. מאנשי השמאל לא נבהלנו ואולי להפך – רק התחזקנו כי בתפיסת החיים שלהם נלחמנו, אבל כאשר אחינו החרדים טענו זאת – הכאב היה עמוק.

ועכשיו  אנחנו בעמדת בעלי הבתים הנורמליים. אלו שמבינים שראש השנה צריך להיות בארץ עם האשה והילדים וסיר החמין המהביל. ומנקודת המבט הזו – הנסיעה לאומן היא טירוף מוחלט, בימים רגילים ועל אחת כמה וכמה בימי קורונה.

אין אנליזה לנשמה

אנחנו חיים בחברתם של אנשים מלומדים מאוד, שיודעים לנתח תופעות חברתיות בכמה רמות עומק. יש בהם פסיכולוגים, סוציולוגים ואנתרופולוגים ומרוב חכמה אנחנו שוכחים לפעמים שהנשמה אינה ניתנת לניתוח. היא מין יצירה אלוהית אינסופית שלעתים לוקחת אותנו למקומות נידחים, אבל היא מותר האדם או מותר היהודי על העולם.

כל אידאליסט שמוכן להקריב את נוחותו או את חייו עבור מטרה נעלה יותר, יקבל אבחון של מטורף בשעת אמת. זו יכולה להיות חנה סנש שצונחת מעבר לקוי האויב או בן גוריון שמכריז על מדינה ופותח במלחמת הכל בכל. 

אנחנו חייבים את הרציונליות בכדי להתנהל היטב. לשקול שיקולי רווח והפסד ולהבדיל בין טוב ורע, אבל אסור שזו תהיה חזות הכל. אחרי כל הניתוחים והפרשנויות, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו – איפה האש שלנו? לאן אנחנו לוקחים את חיינו? 

שח לי בחור בשנות השלשים לחייו, בוגרי ישיבות טובות שחי את חייו ומתפרנס מעסקים שונים, על שהוא חש צער על עצמו. "אולי תכתוב ספר נוסף" הוא הציע, "ותקרא לו – 'אודות אבדן הזהות הציונית לאומית בקרב המתנחלים'?" לתמונת הכריכה הוא הציע בחור כשכיפה סרוגה גדולה לראשו, העומד ליד מתקן מנגל משוכלל ומתעסק בסטייק מדמם...

האש, זו שחזקה מן הרציונליות ולכן היא מצליחה תמיד להפתיע ולהכניע את התחזיות המלומדות, חייבת להישמר. אם כעת היא עוברת דרך חסידי ברסלב – נדע לכל הפחות לעמוד מולה ביראת כבוד ולהפנים שיש אנשים שעבור קרבת אלוהים שלהם, הם מוכנים למסור כמעט הכל. איננו יודעים כיצד תסתיים הסאגה במעבר הגבול ומאחל להם הצלחה ושנה טובה ומוצלחת.
רק אחרי כל זה גם אני מצטרף ושואל: "השתגעתם?"...


הכותב הוא יו"ר מכון אסטרטגיה חינוכית יהודית