פרופ' לאה פוסטיק, ראש המחלקה להפרעות תקשורת אוני' אריאל, פסיכולוגית ומוזיקאית, חקרה את הקשר בין גירויים חיצוניים, בעיקר בתחום האקוסטיקה, לבין התגובות האנושיות. שוחחנו איתה על השפעת קול השופר עלינו.
פרופ' פוסטיק מספרת כי מחקרה סביב השפעת קול השופר עלינו הוא נחלק ממחקר כולל הבוחן את האופן ואת הפרשנות שבהם אנחנו תופסים צלילים, כאשר לדוגמא אנו מתייחסים לקצב מהיר וגבוה כביטוי לשמחה וקצב איטי ונמוך למנכולי ועצוב. בין שאר סעיפי המחקר נבחנה גם השפעת קול השופר כאשר סטודנטים ישבו במעבדה, שמעו באוזניות את קולות השופר השונים ותיארו את תחושתם.
ממצאי מחקרה העלו כי יש הבדל בין הרגשות שמעוררות התקיעות השונות. מה משותף לציבור ביחס לכל תקיעות השופר הוא שתקיעה (צליל ארוך) מעוררת התרגשות, פחד, חרדה, כבדות בלב, ציפייה ויראה. שברים (בעלת שלושה צלילים מקוטעים) מעוררת פחד, חרדה וכבדות בלב. תרועה (סדרת צלילים קצרים): מעוררת התרגשות, התלהבות, חוסר מנוחה, ציפייה, שמחה והתפעמות.
בין השאר בחנה פרופ' פוסטיק את ההבדלים בין תגובותיהם של גברים לתגובות נשים. לדבריה, לכאורה לא היה אמור להיות הבדל בין התגובות, אך בפועל בעוד נשים השתמשו במילים של חרדה ופחד, גברים דיברו על התרוממות ויראה.
עוד היא מציינת כי נבדקים שאינם דתיים נקטו במונח פחד ופחות על המונח יראה, ככל הנראה משום שהביטוי 'יראה' נמצא פחות בלקסיקון שלהם. לעומת זאת בקרב נבדקים דתיים היו גם שהגדירו את תחושתם כשמחה כאשר שמעו תרועה.
מאחר והנבדקים היו כולם סטודנטים לא נבדק ההבדל בין ילדים למבוגרים בתגובותיהם לקולות השופר. כמו כן לא נבדקו הבדלים בין שומעים יהודים לכאלה שאינם יהודים. פרופ' פוסטיק מציינת כי כלל הנבדקים מכירים את קולות השופר מעברם ולכן אין מדובר בקול שהפתיע אותם. עם זאת היא סבורה שפילוח לקבוצות אלה יכול בהחלט להיות חלק ממחקרי המשך למחקר שלה.
כשנשאלה מה הסיבה לעצם ביצועו של המחקר ומה תכליתו האקדמית, מסבירה פרופ' פוסטיק כי בראש ובראשונה מדובר בחלק ממחקר גדול הבוחן תגובות של בני אדם לסוגים שונים של צלילים, אך מעבר לכך היא רואה במחק מעין פרשנות נוספת לסוגיית קולות השופר והצורך בשלושה סוגי קולות שונים. מאחר וכל תקיעה מעוררת סוג אחר של רגש, הרי שיש צורך מיוחד בכל אחת מהתקיעות.