- שלום, דוקטור לוין?
- שלום שלום, בוא תשב.
- אין בעיה, אבל דעי לך שאני בדרך כלל לא מגיע לטיפולים כאלה.
- למה לא?
- קודם כול, במחילה, אני לא מאמין בפסיכולוגיה. לא חושב שכל בעיה דורשת איזה חריש עמוק ופתרון סבוך, צריך לזרום.
- ובכל זאת הגעת אליי.
- כן. טוב, ככה אי אפשר להמשיך יותר.
- הכול בסדר, העיקר שאתה כאן. איך אמרת שקוראים לך?
- עמי שראל.
- עמי שראל?
- כן, זה על שם הסבא.
- נחמד מאוד. למה באת אליי היום?
- אז זהו, שאני כבר כמה זמן לא מרגיש טוב מבחינה פיזית, חטפתי איזה נגיף ואני לא מצליח להחלים.
- אוה. זה מדבק? כי אם כן, אולי עדיף להיפגש ביום אחר.
- תזרמי, תזרמי, הכול בסדר. הנקודה היא שאני לא מצליח להבריא, ואני מתחיל לחשוב שזה קשור לקטע נפשי.
- למה אתה מתכוון?
- שמעי, אני מסתכל סביבי, יש הרבה עמים שחטפו גם כן את הנגיף, אבל הם כבר בדרך לצאת מזה. אני, לעומת זאת, פתחתי חזק, טיפלתי בעצמי, אבל באיזשהו שלב נמאס לי, והיום אני במצב הכי גרוע מבין כולם.
- הבנתי.
- ובקטע דפוק אני אפילו קצת גאה בזה.
- למה אתה חושב שאתה קצת גאה בזה?
- כי חשוב לי להיות הכי טוב, ולא קריטי לי במה מדובר. אבל אני מבין שזה מטומטם, כן?
- בטח.
- בכלל, אני נוטה לחשוב שזה שאני מודע לבעיות שלי, זה כשלעצמו כבר מעלה גדולה, אז שם אני עוצר.
- ואז אתה לא באמת מטפל בבעיות...
- נכון ולא נכון. תביני, אני יותר ספרינטר ופחות רץ מרתון.
- למה אתה מתכוון?
- אני טוב במאמצים הרואיים קצרי טווח, אבל אין לי סבלנות לתהליכים.
- זה מעניין, אתה יודע שגם טיפול פסיכולוגי הוא תהליך...
- לכן אני פסימי לגבי זה.
- הבנתי. ולמה אתה חושב שאתה לא בנוי לתהליכים מורכבים?
- שמעי, דוקטור, נשמע לי שזו העבודה שלך, אז אולי את תגידי לי.
- אבל אני לא מכירה אותך.
- צודקת, צודקת. אני פשוט נורא מפחד לצאת פראייר, זה עוד עניין אצלי, סליחה.
- זה בסדר. אז למה אתה חושב שאתה "ספרינטר"?
- בן כמה אני נראה לך, דוקטור?
- לא הייתי נותנת לך יום יותר מ־72.
- אז זהו, שאני בלי עין הרע כבר בן יותר מאלפיים.
- וואו, לא רואים עליך!
- תודה, נשמה.
- מה הסוד שלך? אתה מקפיד על כושר?
- האמת שאני לא כל כך בעניין של כושר, אבל רוב החיים רדפו אחריי, אז יצא לי לרוץ ככה בטבעי.
- מעניין.
- כן, וזה בדיוק הקטע, שעברו עליי דברים שלא נפתח אותם פה עכשיו, אבל בואי נאמר שהחוויות שעברתי עשו אותי חשדן, חסר סבלנות וקצת תחמן.
- נשמע לי הגיוני.
- ויכולתי לצאת מזה יותר גרוע, תאמיני לי. כל הכבוד לי שאני בכלל יושב פה איתך היום.
- נכון, חשוב לדעת לפרגן לעצמך.
- כן כן, אז בכל מקרה, אני חי את החיים שלי על 150 קמ"ש, אני לא מתיישר לפי אף מערכת, ואני לא מוכן שידפקו אותי. אז עכשיו כואב לי הגוף, אני בקושי נושם וחוש הריח הלך.
- חוש הריח הלך?
- מה ששמעת. והחצי שלי שאוהב תבלינים מתבאס מזה ממש.
- החצי שלך?
- כן, זה עוד עניין. אני מרגיש כאילו אני גוף אחד, אבל כל האיברים סותרים. מבינה מה אני אומר? כאילו העסק לא מתחבר ביחד כמו שצריך.
- תנסה להסביר.
- הנה, למשל אם יד ימין שלי חותכת בטעות את יד שמאל, אז יד שמאל תחתוך את יד ימין חזרה.
- טוב, זה באמת אבסורד.
- האמת שספציפית, אני עצמי מאמין שיד ימין חתכה בכוונה את שמאל, אז מגיע לה.
- הבנתי. והן רבות הרבה, יד ימין ויד שמאל?
- כן. חוץ מכשהן נותנות יחד אגרופים למרכז. שגם את זה אני מבין. לדעתי המרכז שלי זו אשליה אופטית.
- טוב, בוא נחזור לעניין שבגללו הגעת לכאן, כי הזמן שלנו מתקצר.
- וזה לא בחינם פה, הא?
- נכון. אז אתה לא מצליח להחלים מהמחלה שלך כי אתה מרגיש שאתה לא בנוי לזה מנטלית בגלל טראומות עבר, ושהגוף שלך בין כה וכה לא משתף פעולה עם עצמו?
- כן. ומה את חושבת?
- אני חושבת שהכול מתחיל בראש.
- אוה, אל תתחילי עם הראש עכשיו.
- למה לא?
- הראש שלי בבחריין בכלל.
- מה זאת אומרת?
- הראש שלי - שהוא אגב ראש מדהים, יש בפנים שכל שאת מתה - הוא מרגיש שקטן עליו עכשיו השיעולים שלי, ושאני יכול להסתדר לבד בזמן שהוא מסתחבק עם עמים אחרים.
- הבנתי.
- ולא שזה לא חשוב, שלא תביני אותי לא נכון. להגיד שלום לעמים אחרים זה מדהים, זה משהו שהתפללתי אליו שנים. אבל בינתיים אני מתפרק פה, ואם הראש שלי לא יעביר פקודות ברורות לגוף, אז העסק יתפרק.
- וזה באמת יהיה עצוב.
- עצוב מאוד.
- עמי, אם הראש שלך היה פה עכשיו, מה היית רוצה לומר לו?
- הייתי אומר לו שאין לו גוף אחר, ושלפחות כרגע הוא הראש. אז בוא ניקח הפסקה מהכול ונטפל בעצמנו. השלום מתחיל בתוכנו, לא ככה?
- יפה מאוד.
- תודה.
- ומה נאחל לך?
- נו, מה אפשר לאחל? שתהיה שנה טובה.
- שנה טובה עמי שראל.
- תודה, נשמה. כמה יצא לנו?
- אני לוקחת 350 לשעה.
- אוקיי, אבל הייתי פה 54 דקות על השעון.