שיר חדש: על טריק ועל כתר

המוזיקאי והיוצר ערן קליין עם שיר חדש "אִם אַתְּ דּוּמִיָּה" ומחשבות על ימי הסליחות.

תגיות: ערן קליין
ערן קליין , כ"ז באלול תש"פ

שיחת בוקר של סליחות העירה בי מחשבות. לא, לא שיחה על הקושי לעמוד לפניו בסליחה באמת, או מה עושים אם עדיין לעצמנו לא סלחנו...

סתם שיחה קלילה על כאוס המניינים והזמנים. משהו כזה:

"בשבע בקצה הרחוב, ואחר כך שחרית. ואלו של שש וחצי אולי יספיקו גם לזה, אז נאחד את הסליחות. את המניין של המאחרים של שמונה בגינת ברוש אי אפשר לדחות, אז אולי סליחות אחר כך".

ואני, אני בינתיים מנסה להשלים קצת את הסליחות שלי, וחושב, כמה מסובך זה נהיה, באמת שקשה כבר להחזיק ראש בכל המניינים והחצרות והזמנים.

אבל בעיקר אני חושב שיש כאן משהו טיפה טריקי בכל המצב הזה. כי יש משהו שצועק שם, בתוך הבלאגן הזה, צועק ומכריז: תעזבו אתכם שניה, זמני סליחות זה עניין, וקביעות מקום ובית כנסת וחזן ושירים ואווירה זה סופר חשוב, אבל עכשיו זה פחות.

כי מה לעשות, במקום הזה שאנחנו עומדים כאן ועכשיו אנחנו טיפה יותר בודדים. זה קצת יותר: רק אני והוא.

אבל זהו שאנחנו מנסים בכל כוחנו, ובצדק מסויים, רק לחזור ל"שם", למוכר ולאהוב.

אז בהתחלה קפצה לראשי תפילה: "ממקומך מלכנו תופיע", חשבתי אולי לפרש: "ממקומך", מהמקום שאתה האדם נמצא, יהיה אשר יהיה, "מלכנו תופיע"... משם אתה נדרש להופיע את מלכך.

אבל אז עלתה בי מחשבה שהוא ברחמיו יודע יצרם, ובטח כבר עשה את כל החשבון הזה, ובטח שהוא יכול לקחת את כל ה "שש וחצי, גינת ברוש, מניין סליחות מאוחד, והמאחרים של 8:00" ולעשות מזה עניין גדול.

ושוב עלה לי: "משם יקבצך... ומשם יקחך". "משם" זה מצב שאתה נמצא במקום אחד מסויים, אבל אתה רק רוצה להיות "שם", במקום הראשון המוכר.

והוא ברחמיו לוקח גם את ה"שם" הזה ועושה ממנו כתר.

בסוף, בסוף אנחנו אבודים, דוממים. ורק מתפללים שגם את הדממה שלנו תאסוף ולא תתייאש ממנו. "לא תאבד תקוותך ממנו אף אם אנו דומיה".

מילות השיר:

אֵלִי אֵלִי שְׁמַע קוֹלִי כִּי אֶקְרָא
עַד מָתַי אֲקַוֶּה לִרְאוֹת גְּאֻלָּתְךָ⁠

מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתִּי לְךָ עֵינִי צוֹפִיָּה
הוֹחִילִי עֲנִיָּה לְיוֹם הַתְּשׁוּעָה
לֹא תֹּאבַד תִּקְוָתִי אַף אִם אַתְּ דּוּמִיָּה

מלים: ר' דָּוִד אַלְמָקָיֶס
לַחן והפקה: ערן קליין
חָבר וְעוּד: מֹשֶׁה שָׁלֵו