איך שלא נסתכל על זה, שנת תש"פ הייתה בסימן אחד: הקורונה. אין ולו נושא אחד שלא הושפע מהמגפה העולמית. את האירועים הגדולים של השנה החולפת, בארץ ובעולם, שלא היו קשורים קשר הדוק לנגיף, ניתן לספור בשתי ידיים בלבד. הקורונה הוציאה את ישראל מהפלונטר הפוליטי, פגעה קשות בכלכלה הישראלית, גבתה חיי אדם, השביתה את המשק. ענפים שלמים כמו תיירות, ספורט ותרבות הוקפאו למשך חודשים ארוכים. העולם כולו שינה את פניו, וכלל לא ברור מתי, אם בכלל, נחזור למציאות שהכרנו.
הקורונה הגיחה לחיינו לפני תשעה חודשים, אך בשלב ההוא מעטים הקדישו לה תשומת לב. ההתפרצות הראשונית בעיר ווהאן בסין העסיקה בעיקר את אנשי חדשות החוץ, שהחלו להביא את הסיפורים מהמחוז המסוגר. באותו שלב איש לא האמין שמדובר באירוע שעתיד להיות חסר תקדים, כש־2.6 מיליארד איש ייאלצו להיות בסגר. גם התמונות של אנשים מתמוטטים ברחובות העיר הסינית נותרו בגדר אנקדוטה לחברה המערבית. הרגע שבו העולם כולו הבין שאנחנו נמצאים במלחמה לכל דבר ועניין הגיע מאוחר יותר, כשהחלו להגיע התמונות של צבא צרפת אוכף את העוצר ברחובות פריז בשיירות משוריינות, וכמובן - בתי החולים הקורסים ואלפי המתים באיטליה.
עבור מדינת ישראל, הקורונה הגיעה בתקופה קשה ביותר. שנה וחצי של מערכות בחירות שהובילו את ישראל למשבר משילותי חסר תקדים, התנקזו לתחילת המגפה בישראל. הבחירות האחרונות בסבב התרחשו שבועיים בלבד לפני הטלת ההגבלות החריפות על מדינת ישראל, שהוחמרו לכדי סגר מלא בפסח. למרות הכאוס הפוליטי, ישראל הצליחה לבצע שורה של מהלכים שהצילו אותה מהמקום שאליו הגיעו מדינות רבות באירופה. סגירת השמיים המהירה, פתח הכניסה היחיד לישראל, עזרה להשתלט על המגפה. התגייסות מלאה של הציבור בתחילת הדרך הובילה את ישראל להיות מהמובילות בעולם במישור הבריאותי. סיימנו את הגל הראשון עם פחות מ־250 נפטרים. אומנם לא מדובר בנתון הנמוך ביותר בעולם, אך בהחלט מהמובילים. ההצלחה הזו הובילה מנהיגים מכל רחבי העולם, כפי שאמר ראש הממשלה נתניהו, להתקשר בשביל ללמוד כיצד להתנהל.
מצעד הטעויות
אלא שאז החלו הטעויות. זה התחיל בפארסת הבדיקות, שליוותה את ישראל גם בחלקים הטובים של ההתמודדות. משרד הבריאות, ובמיוחד הצמרת שהובילה אותו - המנכ"ל משה בר סימן טוב, ראשת מערך בריאות הציבור הפרופ' סיגל סדצקי וסמנכ"ל המשרד פרופ' איתמר גרוטו - לא האמינו בחשיבות האדירה של מערך בדיקות כולל שיעצור את שרשרות ההדבקה מהר ככל הניתן. לאחר מכן החלו הבעיות בהשגת המטושים, עד כדי כך שהמוסד ניהל מבצע מורכב להבאת מאות אלפי מטושים ממדינות שלישראל לא היה קשר דיפלומטי עימן באותו זמן. לאחר מכן התברר שהמטושים הללו אינם תקינים. נתניהו הבטיח להגיע באפריל ל־30,000 בדיקות ביום, אך ישראל הצליחה להגיע ליעד הזה רק חודשים ארוכים לאחר מכן. למרות הכישלון הבסיסי הזה, המודל של בר סימן טוב הצליח, וישראל הגיעה לסוף אפריל עם 40 נדבקים חדשים בלבד ביום. מספרים שכל מדינת ישראל חולמת לראות בימים אלה.
הטעויות המשיכו בפתיחה מוקדמת מדי של המשק, כאשר בישראל היו כ־1,000 חולים מאומתים פעילים. בעקבות אופיו של הנגיף, המספר המוערך בפועל של חולים פעילים עמד על כ־5,000. אלא שהממשלה, שעדיין הייתה ממשלת מעבר, נכנעה ללחצים הגדולים של קבוצות עניין שונות, ופתחה את המשק עם מעט מאוד היגיון. גם ההקפדה על שבועיים בין סבב הקלות אחד למשנהו ננטשה לאחר ימים ספורים בלבד.
פתיחת בתי הספר, שנולדה תחת הקונספציה שהודהדה בציבור כי ילדים אינם מדבקים, עלתה לישראל בגל השני של הנגיף. אלא שאם היינו מצפים שהלקח יילמד, הרי כל מי ששומע את שר החינוך גלנט יודע ששום דבר לא השתנה בתפיסה. פתיחת בתי הספר באחד בספטמבר, כשמספר הנדבקים החדשים גבוה מ־3,000 ביום, הובילה, לפי פרויקטור הקורונה פרופ' גמזו, להגברת ההדבקה, שבינתיים שוברת שיאים.
ואם הזכרנו את הפרופסור, אי אפשר להתעלם מהליך מינויו הכושל. זה התחיל מסירוב נוקשה לעצם הרעיון, עד שהלחץ הציבורי עשה את שלו וגרם לראש הממשלה נתניהו ולשר הבריאות אדלשטיין למנות פרויקטור. גם לאחר ההסכמה המשיכו כיפופי הידיים לגבי המינוי בין נתניהו ואדלשטיין. וכך, אחד אחרי השני, כל מועמד הודיע שהוא מוותר על התפקיד. האלוף (במיל') רוני נומה ויתר על התפקיד למרות ניהול נפלא של הסגר בבני ברק. האלוף אמיר אבולעפיה עשה אותו דבר כשהבין שהמינוי יכלול בעיקר מאבקים בין משרד ראש הממשלה למשרד הבריאות. הפרופ' גבי ברבש כבר הוכרז לתפקיד, אך הודיע שהוא מוותר עליו לאחר שהבין שלא קיבל סמכויות לפעול.
מאיץ התהליכים
אל סיפור ההתמודדות עם הקורונה חייבים לצרף את ועדת הקורונה והעומדת בראשה, חברת הכנסת יפעת שאשא־ביטון. בתחילת הדרך נדמה היה ששאשא־ביטון נלחמת על עצמאותה של הכנסת ועל מתן סמכויות לנבחרי הציבור. אלא שככל שעברו הימים והתגברו הדיונים בוועדה, התברר שלא זה המצב. נתונים שאינם מגובים באסמכתאות מדעיות וספקולציות ותיאוריות שהוכחו כלא נכונות פעם אחר פעם, קיבלו במה נרחבת בדיונים. כך למשל נפתחו מכוני הכושר. השיא היה בדיון השבוע, שהוגדר על ידי מומחים כ"הכחשת קורונה", ובו שאשא־ביטון הציגה מומחים אנונימיים שטענו שכרבע מכלל הנפטרים מקורונה, כלל לא נפטרו מהנגיף.
הטעות הקשה ביותר של המדינה היא חוסר הנכונות לסייע כלכלית למשק בעזרת הזרמת כספים מאסיבית על מנת לתחזק את הכלכלה הישראלית בשעתה הקשה ביותר. ישראל התרברבה שכל העולם מנסה ללמוד ממנה איך להתמודד עם הנגיף מבחינה בריאותית, עד ששכחה לעשות את אותו דבר במישור הכלכלי, ולאמץ את אחד מהמודלים הרבים בעולם לסיוע לעסקים. גם כשכבר הגיעו תוכניות, והובטחו כספים רבים, המתווים היו מבולגנים במיוחד, ובפועל הסכומים שהובטחו לא ניתנו במלואם.
אך הסיפור הגדול של הקורונה אינו בטעויות הקשות של ניהול המגפה. הסיפור המרכזי הוא התופעות החברתיות שהקורונה שינתה במדינת ישראל. תהליכים שהיו אמורים להתרחש במשך שנים הושלמו תוך חודשים ספורים בלבד. קחו למשל את החברה החרדית. עד לפני תשעה חודשים, חיילי צה"ל נאלצו להחליף את מדיהם לפני כניסה לריכוזים חרדיים. לו הייתם אומרים לראשי הערים החרדיות שלא רק שחיילים במדים יסתובבו בבני ברק, אלא שהם ינהלו אותה בפועל לאחר שהתושבים יקראו להם לעשות זאת - הם היו אומרים שאתם הוזים. בפועל, זה בדיוק מה שקרה.
האינטרנט היה בשימוש בחברה החרדית בצורה מצומצמת ביותר. רוב הציבור מעולם לא נחשף אליו, ובטח שלא הכניס אותו לביתו. הרבנים התנגדו לשימוש בו במשך שנים ארוכות, ופשקווילים נגדו היו תופעה מוכרת וידועה בכל עיר או שכונה חרדית. הקורונה שינתה גם את זה, ולפי נתוני ספקיות האינטרנט, שליש מהמתחברים החדשים הם חרדים.
אך לא רק החברה החרדית השתנתה. האמון של כלל הציבור במערכות השלטון קרס במשבר הקורונה. שחיקת האמון במערכת הפוליטית ליוותה את הציבור בשנה וחצי של בחירות ששברו שיאי קיטוב, אך החודשים האחרונים העלו את השבר לרמות שקשה לזכור כמותן. ההרגשה של כל ציבור וכל מגזר היא שהתנהלות הממשלה מכוונת לפגיעה בו. קיום ההפגנות בבלפור, שבהן לא נשמרות ההנחיות כלל, גרם לכך ששום מגזר אינו מכבד את ההגבלות. ההנחיות המבולבלות והסותרות לציבור גרמו לציבור כולו להבין שלאף אחד בקרב מקבלי ההחלטות אין באמת דרך להתמודד עם המגפה. ההחרגות הרבות מהנהלים, האכיפה הבררנית, אי־החזרת ההגבלות בסוף יולי, כשמספרי החולים הכפילו עצמם בקצב מעורר דאגה, ההחלטות שמתקבלות ברגע האחרון, החוסר בעקביות ובתוכניות מסודרות והפופוליזם של רבים ממקבלי ההחלטות, ריסקו את אמון הציבור. כל אלה עלו בחייהם של 800 איש ובסגר נוסף.
ומעל כל הדברים הללו, הגיעה המסקנה של כל מי שעסק בקורונה בשנה החולפת. את הקורונה אני מסקר עבור עיתון זה כבר תשעה חודשים. אם יש דבר אחד שהפך לברור יותר ויותר ככל שהזמן עבר, זה כמה אנחנו לא יודעים על הנגיף. כמעט כל הנחת מוצא שנאמרה בתחילת הדרך התבררה כלא נכונה. זאת לא מחלה של מבוגרים, ההשפעות שלה לא נגמרות ברגע ההחלמה, ככל הנראה יש הדבקה חוזרת, וכן הלאה וכן הלאה. רופא בכיר שאני מדבר איתו במהלך החודשים האחרונים אמר לי בשבוע שעבר: "הקורונה לימדה אותנו שיעור גדול בענווה. שיעור שלא נשכח אף פעם".