זו הייתה צריכה להיות ישיבת סיעה מנומנמת של הליכוד, אבל משפט קטן ומרומז של ראש הממשלה נתניהו הפך אותה לתקרית דיפלומטית. “אני יכול לומר לכם שאני מנהל שיח בנושא סיפוח חלקים מיהודה ושומרון מול האמריקנים. אחד העקרונות שמובילים אותי הוא תיאום ככל האפשר מולם. הקשר איתם הוא נכס אסטרטגי למדינת ישראל ולהתיישבות", אמר לחברי הכנסת מהסיעה, כדי לצנן את הרוחות שהתחילו לסעור אחרי שמנע את הבאת הצעת החוק להחלת הריבונות להצבעה בכנסת.
נתניהו לא ציפה שהאמירה הצדדית הזו תהפוך לתקרית דיפלומטית של ממש. “הדיווחים שלפיהם ארצות הברית דנה עם ישראל על תוכנית סיפוח בגדה המערבית הם שקריים", הגיעה תוך שעות ספורות ההכחשה הרשמית מהבית הלבן, “ארצות הברית וישראל מעולם לא דנו בהצעה כזאת. הנשיא מתמקד ביוזמת השלום הישראלית־פלשתינית". האירוע הנשכח הזה, שחיי המדף העיתונאיים שלו לא ארכו אפילו עד תוכניות הבוקר למחרת, התרחש בתחילת פברואר של שנת 2018. שנתיים מאוחר יותר, בשנת תש"פ שלנו, אפשר כבר לשפוך אור על מלחמת הגרסאות: מסתבר שלא נתניהו ולא הבית הלבן שיקרו. אלה רק אנחנו, המיושנים, שטרם התחברנו לעידן הפוסט־מודרני שבו לכל אחד יש ‘האמת שלו’.
בדרך אל פח האשפה של ההיסטוריה
כך בדיוק נראה גם אירוע ההשקה החגיגי להתפקע של תוכנית המאה בבית הלבן. נתניהו דיבר על הרגע ההיסטורי של החלת הריבונות על יהודה ושומרון ובקעת הירדן, וטראמפ על דיל נהדר שתפר שבו הן הישראלים והן הפלשתינים עתידים לרשום הישגים כבירים. בהתיישבות בירכו רגע אחד שהחיינו, רגע לאחר מכן דיין האמת, ואז שוב מציב גבול אלמנה. רק שבועות לאחר הטקס התבררה התמונה עד תומה: ג’ארד קושניר, יועצו וחתנו של הנשיא, הוא לבדו הסמכות בכל הקשור לענייני המזרח התיכון, ומבחינתו אין סיפוח של מילימטר לפני התקדמות למשא ומתן במסגרת התוכנית.
אך מה עבר בראשו של נתניהו כשדיבר בביטחון כה רב על ריבונות, וקבע לה תאריך יעד בתחילת יולי? האם הבין את המציאות הזאת כבר בפברואר 2018, או לפחות לקראת פרסום התוכנית, אבל בחר לשווק לציבור תומכיו החלת ריבונות בתמיכת האמריקנים לטובת צרכיו הפוליטיים, או שמא דבקותו המפורסמת במטרה גרמה לו לשמוע סלקטיבית את הקולות בממשל שמתאימים לתוכניותיו, למרות שברור לכול שהם גם הקולות הפחות משפיעים? עד היום לא שמענו תשובה ברורה לכך.
כך או כך, נתניהו קיבל במתנה ממועצת יש"ע ומראש הממשלה החליפי סולם נוח למדי לרדת מהעץ שעליו טיפס. הבחירות חלפו ונתניהו הצליח להתיישב שוב על כיסאו בשן ועין, לא מעט בזכות הבטחות הריבונות שלא הפסיק לפזר. כשהערפל התחיל להתפזר והציבור תפס שלא תהיה ריבונות לפני משא ומתן וויתורים, פתחו במועצת יש"ע בקמפיין חזק ואגרסיבי נגד החלת ריבונות במסגרת מתווה השלום של טראמפ. מאידך, גם בני גנץ וגבי אשכנזי מצידם הביעו חוסר עניין מופגן בריבונות, והחזון ההיסטורי החל במסע הייסורים בדרך אל פח האשפה של ההיסטוריה.
לנתניהו זה היה נוח מאוד. הוא הרי תמיד נוהג להטיל את האחריות לכישלונות של ממשלתו על אחרים, אבל הפעם אלו קורבנות שגם ששים על האשמה. יו"ר מועצת יש"ע דוד אלחייני התפאר מעל דפי עיתון זה בכך שהצליח לקבור את הריבונות במתכונתה הנוכחית. “אם ה’אשמה' שלנו היא שסיכלנו הקמת מדינה פלשתינית ובגלל זה אין ריבונות, אז אני גאה", אמר. גנץ, מצידו, לא מפסיק למנות את ‘עצירת הסיפוח’ כהישג שמצדיק את כניסתו השנויה במחלוקת לממשלה תחת נתניהו. למול שני אלה יושב בהנאה נתניהו ומחכך את ידיו. הוא כבר לא זוכר מתי בפעם האחרונה עשו לו את העבודה בהתנדבות גמורה.
שמא, אני מציע בחוכמה שלאחר מעשה, היו שני הצדדים יכולים לשבת בעצמם בהנאה, ולצפות בנתניהו מזיע ומגמגם בניסיון להסביר לבוחריו כיצד הדגל הראשי שאיתו הלך לבחירות קופל בהזדמנות הראשונה.
שכר הלימוד של מנהיגי ההתיישבות
הנחיתה מאוויר הפסגות של הריבונות אל קרקע המציאות ביהודה ושומרון הייתה קשה, אולי אפילו טרגית. כמה רגעים אחרי שטעו לחשוב ששאלת יהודה ושומרון יורדת מהפרק וחצי מיליון התושבים שמתגוררים בה הופכים להיות חלק אינטגרלי ממדינת ישראל, התעוררו מנהיגי ההתיישבות למציאות מבעיתה. בחסות מסך העשן של הקורונה, הגבירה הרשות הפלשתינית את יישום התוכנית שלה להשתלטות על שטחי C. אתרים ארכיאולוגיים חשובים כמו תל ארומה, סבסטיה ומזבח יהושע בהר גריזים נכבשו על ידה פשוטו כמשמעו. חוק ההסדרה בוטל בבג"ץ, וממש בשבועות האחרונים פסקו שם כי יש לפנות את היישוב מצפה כרמים, והותירו את סעיף 5 המפורסם בספק שמאיים על אלפי בתים נוספים בהתיישבות.
ביידיש קוראים לזה ‘רבה געלט’ - ‘שכר לימוד’ בתרגום היבשושי. מנהיגי ההתיישבות הבינו בדרך הקשה שחלומות על הצעת חוק היסטורית שתעבור בכנסת וחתימות על מסמכים משפטיים הדורים בטקס רב רושם, לא תמיד משנים את המציאות בשטח. בזמן שהתבדחנו על אבו מאזן וחוסר הרלוונטיות שלו בעיני הממשל האמריקני ואפילו חלק מהעולם הערבי, צבא ההשתלטות הסופר־מאורגן שלו במימון אירופי כבש עוד אלפי דונמים בשטחים שמשויכים לישראל על פי הסכמי אוסלו. אם חשבנו שבית המשפט העליון יתרשם ממשק כנפי ההיסטוריה ויראה בהתיישבות עובדה מוגמרת, הרי שהתברר לנו שקולות המשק הקרבים דווקא המריצו אותו להחריב מכל הבא ליד כל עוד ניתן.
למעשה, לא היינו צריכים ללכת עד שם כדי להבין שהריבונות אינה פתרון קסם לכל בעיות ההתיישבות. מפת החלת הריבונות עצמה, זו שגרסה סופית שלה לא פורסמה עד היום הזה, יכולה לשרטט היטב מה הם האתגרים האמיתיים שעומדים לפתחה של ההתיישבות. בהתאם להתחייבות הממשל שלא לפנות אף מתיישב, יהודי או ערבי, שורטטה המפה בדיוק מרבי על פי גבולות היישובים. הדיוק הזה יצר עשרות מובלעות מנותקות מעורקי חיים וחסרות עתיד. כשרואים איך גם הממשל האוהד ביותר ששכן בבית הלבן גוזר מוות על המובלעות, מבינים שיצירת רצף התיישבותי לכל אורך יהודה ושומרון היא משימה הכרחית, עוד לפני הצהרות משפטיות או מדיניות היסטוריות.
אך לא רק זה. מעבר למובלעות, עיון במפה הראשונית שפרסם הבית הלבן גילה גם ששכונות ומאחזים – גם כאלה שיושבים בהם עשרות אזרחים כבר שנים ארוכות – שאינם מוסדרים כחוק, פשוט אינם קיימים מבחינת האמריקנים. כ־25 מאחזים ושכונות שאינם מוסדרים מצאו את עצמם מחוץ לקווי הריבונות, בלי שנאמרה מילה בנושא. הסתבר שפירוש ההבטחה האמריקנית "אף אזרח לא ייעקר" הוא "אף אזרח שבידו טופס 4 לא ייעקר". עכשיו, אחרי שחוק ההסדרה בוטל על ידי בג"ץ וסעיף 5 שמאפשר את תקנת השוק מונח על כרעי תרנגולת, המלאכה נעשית קשה שבעתיים.
ריבונות לא היתיה לנו בשנה שחלפה, למרבה הצער, אבל לפחות היא לא שכחה להשאיר לנו כמה לקחים לקראת השנים הבאות.