דינו של עמירם בן אוליאל נגזר לשלושה מאסרי עולם עוקבים. גם ניכוי שליש וגם קציבת העונש אינם מותירים תחזית אופטימית להמשך חייו.
מה שמושת עליו ועל משפחתו הוא למעשה גזר דין מוות מתמשך בעינויים, יום אחר יום ושנה אחר שנה הוא יחיה ללא יכולת להגשים את חייו, בצורה הפשוטה ביותר.
להשכיב את ילדיו לישון, לפגוש את אשתו לאחר יום עבודה לנהל חיי חברה, לתת ביטוי לכישרונותיו ולרצונותיו.
נכון, מעשה ההצתה בדומא הוא נפשע. נכון, צריך להעניש פושעים. אך העיוות שיש כאן גלוי לעין, ומובהק. כידוע אין אף הוכחה או עדות כנגד בן אוליאל ורק הודאה ושחזור קושרים אותו למעשה. ההודאה הוצאה בעינויים והשחזור וחשיפת הפרטים המוכמנים, יכול להפוך לקרקס בקלות על ידי רמזים מהחוקרים, כך מצד האמת אין דבר מהותי הקושר את עמירם לרצח יותר מאשר כל אדם אחר.
אך על אף שהעוול כאן שקוף, אין לעמירם כמעט אף סיכוי לצאת מהגהנום אליו הוא מחליק באיטיות מזה כחמש שנים. עמירם הוא נער גבעות. הרעיונות שהוא מאמין בהם אינם עולים בקנה אחד עם אף מגזר, החברה וודאי הכללית אבל גם הדתית ואפילו המתנחלת, לא רואה את אורחות חייהם ודעותיהם של עמירם וחבריו בעין יפה, אין לובי חברתי חזק שילחם למענו, ולא חברי כנסת שישכבו על הגדר.
לעומת זאת מצדו השני של המתרס יש אינטרס חזק לחשוף את הפרשה גם אם היא לא קיימת, לתת הצדקה למחלקה היהודית בשב"כ, ולהכאיב לימין בכלל ולנוער הגבעות השנוא בפרט.
בסיטואציה הנוכחית ספק אם יש משהו קונקרטי לעשות מלבד תרומה כספית לערעור בערכאה הבאה, אך כיהודים אנו יודעים שיש שדות פעולה רוחניים מעבר לעשייה בפועל. עלינו להסתכל למציאות בעיניים ולהפנים שלנגד עיננו קורה עוול. פשוט. ברור.
בלי אף הסבר המניח את הדעת. ההתעקשות על נקודת המבט הזו נושאת ערך מוסף רוחני, שפעולתו אינה פחותה ואף עולה על העשייה עצמה. רבי נחמן מברסלב מתאר באחד מסיפוריו מציאות בה העולם כולו עומד ללקות בשיגעון. שני בני אדם שמודעים לעניין, מסכמים בינם לבין עצמם לסמן סימן על המצח שיזכיר להם שהם חיים במציאות משוגעת.
נודה על האמת כי יש לחלקינו לפחות, פיתוי לחפות על מערכת המשפט ולחשוב שטעויות נעשות בתום לב, כגחמה יצרית או לכל היותר ברשלנות, אך לא כעוול מכוון ומתוכנן. כעם, אנחנו רוצים לחשוב שלאחר אלפיים שנות גלות אנחנו נמצאים סוף סוף במקום נורמלי שאינו נגוע בעוולות מהותיות.
אך צריך לומר את האמת כי על אף שעם ישראל הוא צדיק וישר, יש קומץ אנשים בעלי השפעה רבה על הנעשה במדינה, הממוקמים בצידה השמאלי של המפה הפוליטית. גורמים אלו מנצלים את כוחם כדי לפעול במגמתיות כנגד ערכים הטבועים בדמו של הרוב הדומם של עם ישראל, גם אם אינו חובש כיפה לראשו.
שאלת השיוך למחנה גם אם היא פנימית וכביכול חסרת משמעות, מייצרת זהות ומשפיעה על ההתנהלות בכל החיים. חובה עלינו להגדיר מי הוא אוהב וחבר לנשק גם אם אינו נוהג ומתלבש כמונו, וגם אם אנו חלוקים עליו בדבר כזה או אחר, ומי חצה את הקווים ואינו עוד אוהב אלא אויב תודעתי ורוחני. אין כמו הימים שאנו נמצאים בהם בכדי למחות את האבק מעל הסימן שעל המצח, ולרענן את הגדרת הנאמנות והשיוך.
בראש השנה הקרוב כבכול שנה, תתגלה מלכותו של ה' בעולם והוא יחכה שנקבל אותה עלינו כאוסף של פרטים וכעם אחד השותף כולו בהמלכתו, בשמחה ובאהבה. ביום ראש השנה נעתר לרצונו של ה' נחזור ונבקש ממנו שימלוך עלינו לבדו ישיב שופטנו כבראשונה ויגאלנו גאולה שלמה.