זוכרים שהשנה החולפת בעצם לא התחילה עם קורונה? זוכרים שהמגפה פרצה לחיינו רק בחודש אדר, כמעט חצי שנה אחרי שתש"פ יצאה לדרך? קצת קשה לשחזר את כל מה שאירע בה קודם, כי נדמה שמאז, הקורונה ממלאת כל נקבובית בעור שלנו וכל נים בכלי הדם.
ההשפעות שלה שולחות זרועות למקומות רבים בחיינו: לבריאות, לכלכלה, למשפחה, ליציבות הנפשית. משפחות שכלו קרובים אהובים ויקרים, ומהלכים בינינו כאלה שהחלימו, אך עדיין נושאים בגופם את החותם המזיק של הנגיף. וכאילו כל זה לא הספיק, לקראת תחילתה של שנה חדשה ובצל הסגר הבא, כל מגזר חובט ברעהו, מאשים, צועק ומאיים.
אפשר לחשוב שזה מה שעשינו כאן כל השנה. אז זהו, שלא. ממש לא.
לאורך כל השנה הזאת, עם ישראל הוכיח שהוא יודע לצאת מעצמו, לפעול ולעשות למען אחרים. בדיוק כשמערכת החינוך הושבתה, בדיוק כשהוטל סגר, דווקא כשמקומות עבודה צומצמו, אנשים פוטרו ואזרחים בקבוצות סיכון חששו לצאת מהבית, הגיעה שוב שעתו הגדולה של עם ישראל. והוא לא הכזיב.
אנשים פרטיים, עצמאים, שמצאו את עצמם בלי הכנסות, הציעו קורסים וסדנאות חינמיים כדי להנעים לאחרים את הזמן, או כדי ללמד אחרים איך להתנהל נכון כלכלית. אזרחים החלו לשאול את השכנים המבוגרים לשלומם, לבדוק אם יש להם את כל המצרכים לחג או לשבת, ולהשלים להם קניות. ברשויות לא מעטות הוקמה 'סיירת קורונה'.
היית צריך תרופה? קניות לחג שלא הספקת ואתה בקבוצת סיכון? טלפון למוקד העירוני ותוך שעה שעתיים, אחרי טלפון שבירר בדיוק את הצרכים, התרופה הייתה אצלך. הערבות ההדדית הזאת הקיפה אנשים מן השורה שראו שיש להם כוח ויכולת לסייע, וגם ארגונים אזרחיים שקיימים בדיוק בשביל רגעים כאלה. זק"א, הצלה, ידידים, מד"א, רוח טובה, צעירי האיחוד הלאומי - כולם הפשילו שרוולים, מתאימים את עצמם לצרכים בשטח.
פרחים מהחקלאים לקשישים
ארגון 'לב אחד' הפעיל במהלך הגל הראשון מאות אלפי מתנדבים בכל רחבי הארץ. הארגון קם בשנת תשס"ה בעקבות הגירוש מגוש קטיף, מתוך מטרה לסייע למשפחות לארוז את בתיהן ולהתארגן מחדש. מאז הוא הספיק לתפעל מתנדבים במלחמת לבנון השנייה, ובכל משבר לאומי שהצריך התארגנות חירום. גם הפעם התייצב הארגון לעשייה. עוד לפני פורים החל עידן דרדיק, מנכ"ל הארגון, לבנות את המערכת.
כמה ימים אחר כך החלו ההגבלות על השבים מחו"ל והתעוררו צרכים אצל אנשים שהיו בבידוד. במהלך חודשי הגל הראשון פעל 'לב אחד' ב־82 רשויות תחת חמישה מחוזות ומרכז שליטה ארצי אחד של הארגון. "הרעיון היה שלכל שכונה יהיו רכז ומתנדבים, כי הם מכירים את הצרכים המקומיים, ואנחנו במרכז השליטה ניתן את המעטפת והמשאבים. לא פעלנו ביישובים שיש בהם קהילתיות חזקה, כי לא היה בנו צורך שם. הגענו למקומות שבהם זה פחות קיים בשגרה".
הארגון הפעיל כ־17 פרויקטים. המענה היה לפי קריאה מהשטח. "כשהיה צריך עזרה בחקלאות בגלל הסגר, הבאנו אלפים שיסייעו לחקלאים. כשביטלו את מערכת החינוך אך מערכת הבריאות המשיכה לפעול, קיימנו קייטנות לילדי הצוותים הרפואיים ב־16 בתי חולים. הבאנו אוכל לאנשים שהיו סגורים בפאניקה בבית, שינענו ציוד בין בתי החולים, החלפנו צוותים בבתי אבות. בכל פרויקט כזה השתתפו מאות אלפים".
המוקדים פעלו, כאמור, מתוך עצמאות גמורה ולפי הצרכים בשטח. ליבו של דרדיק התרחב כשראה את היוזמות המקומיות למען ניצולי השואה. "אנשים פתחו את לוח השנה וראו שיום השואה קרב. הקשישים היו נעולים בבית כבר תקופה בגלל הסגר ומפני שהיציאה הייתה מסוכנת עבורם, והטקסים בוטלו. המוקדים יצרו קשר עם חקלאים, שממילא התנדבנו אצלם, ביקשו מהם פרחים, וביום השואה הגישו אותם לקשישים". אבל מה שמיוחד מבחינתו יותר מכול הן הקהילות ורשת הערבות ההדדית שנרקמה בימים האלה ברמה המקומית, בשכונות בערים, וייתרה את הצורך במתנדבים מן החוץ. האם הקהילות האלה ימשיכו לפעול יחד הלאה? "זו שאלת השאלות".
הפנים האחרות של צה"ל
אל"מ (מיל') איתמר גמליאל משרת במילואים כבר כמעט 180 ימים (!) ברצף, ומלווה את משבר הקורונה מתחילתו. גמליאל הוא מפקד נפת שרון בפיקוד העורף, נפה הכוללת 14 רשויות. היום עיקר העיסוק שלו הן הרשויות הערביות טייבה, קלנסוואה, זמר וטירה. "בפברואר נרתמנו לסייע בכל מה שקשור להנגשת המידע, לצמצום אי־הוודאות ולסיוע לנזקקים ולחסרי עורף משפחתי". הרשויות המקומיות הביאו את המתנדבים שלהן, הגופים הגדולים נרתמו גם הם, והצבא השלים את הידיים החסרות. "דאגנו להביא את המצרכים מהסופרים, השלמנו איפה שהיה צורך, רתמנו חיילים לחלוקה. אנחנו מסייעים בתפעול מתחמי הדרייב־אין של הבדיקות ומעודדים את האוכלוסייה להיבדק, וגם עוזרים לצאת למלוניות קורונה". לכל העשייה הזאת יש השפעה על האזרח הקטן, הוא מסביר. "בסוף, כשתושב רואה שכולם נרתמים ועוטפים אותו, הוא גם תורם את שלו היכן שצריך - לא יוצא מהבית אם הוא בקבוצת סיכון, לא שובר בידוד ומתפנה למלונית".
אל"מ גמליאל מתגורר בנתניה ומלווה גם את עירו בשעת חירום. לכל העשייה הזאת, הוא אומר, תהיה גם השפעה ארוכת טווח על מגזרים שבימים כתיקונם אין להם הרבה אמון במדינה בכלל ובצה"ל בפרט. "החיילים שלי מסתובבים היום ברשויות ערביות והתושבים מחבקים אותם ומציעים להם שתייה וכיבוד. גם הקהילה החרדית בצאנז בנתניה הכניסה אותנו אליה. לפני מספר ימים התקיים כנס גדול בקריית צאנז עם מפקד היקל"ר (יחידת קישור לרשות) ורבנים. הם דיברו על האתגרים ועל המאמצים המשותפים. מנהיגי המגזרים נרתמים. במגזר הערבי אלה אימאמים וראשי רשויות, במגזר החרדי ראשי ישיבות ורבנים". הוא מאמין שלמפגש עם הפנים האלה של צה"ל תהיה השפעה לטווח ארוך על האוכלוסיות האלה.
כשמזכירים מתנדבים ועשייה אזרחית, גמליאל, שבשגרה הוא מנהל חברת אחזקה וניקיון, מצדיע לפקודיו שמשרתים במילואים חודשים ארוכים, חלקם בלי לדעת מתי יסיימו, וגם לחיילים הפשוטים יותר, שנתנו חודש או חודשיים מהיומיום שלהם, מגויסים בצו חירום כשאינם יודעים תמיד אם ולאיזו עבודה יחזרו. "האנשים האלה נפלאים. גם אלה שעברו חמישה חודשים במילואים, נמצאים במוטיבציית שיא. הם נותנים מעצמם בלי לחשוב מתי כל זה יסתיים, וזו תעודת חוסן לנו כמדינה וכחברה. אם עוזבים רגע את הוויכוחים ונכנסים צעד אחד פנימה, רואים שיש לנו עם נפלא".
מרימים את השאלטר
הגל הראשון נרגע באזור חודש סיוון. ההגבלות הוסרו בזו אחר זו, והחיים החלו לחזור למסלולם, או לפחות כך זה היה נראה. ואולם לא כולם חזרו לשגרה. משפחות שגם לפני הקורונה לא נהנו מיציבות ומחוזק, התמוטטו לגמרי. אנשים שכן נהנו בעבר מגב כלכלי ועבודה יציבה, נקלעו לחובות. אלה מדדים כלכלית עד היום, נאבקים בהלוואות ובתשלומים ולא מצליחים להחזיק את הראש מעל המים.
בכ"ג בתמוז הודיע ראש הממשלה נתניהו כי החליט לתת לאזרחי ישראל מענק כספי. לא יהיו קריטריונים, הכריז, כולם יקבלו, בלי מבחני הכנסה. ראש הממשלה קרא לאזרחים ללכת ולהניע את גלגלי המשק עם הכסף הזה, אבל היו כאלה שחשו שהם לא צריכים את המענק, ויכולים לעשות איתו דברים טובים.
עוד באותו הערב חברו גיא לרר מתוכנית 'הצינור', העיתונאי אראל סג"ל ומאיר ליוש, יזם חברתי ומי שהניע מספר גיוסי המונים עבור אנשים במצוקה, ליוזמה חדשה. הם פתחו בפרויקט מימון המונים וקראו לו 'תעבירו את זה הלאה'. השלושה קבעו יעד שאפתני למדי - 300,000 שקלים. המענק, נזכיר, עמד על כמה מאות שקלים לאדם ולא יותר. "בתוך שעה הגענו למיליון שקלים", מספר ליוש, "ואז הבנו שהיעד מצחיק. העלינו אותו ושוב העלינו, ואז הגיעה קרן מסוימת והוסיפה חמישה מיליון שקלים". בפרויקט הזה, שהצליח לנתב כספים של אנשים שיש להם לטובת מי שקשה להם עכשיו, לקחו חלק 21,000 איש. הסכום שנאסף הוא דמיוני במונחים של גיוס המונים בישראל, ועומד על למעלה מ־18 מיליון שקלים, לאחר שחברות מסחריות הצטרפו גם הן.
מי שניצחו על העשייה הם גיא לרר וצוותו ב'הצינור', שקידמו את היוזמה בשלל פלטפורמות. בתקופת הקורונה הביאה התוכנית את סיפוריהן של משפחות שחוו ניתוקים מחברת חשמל בשל חוסר היכולת לשלם. הם צילמו את ט', נערה בת 15 שאמה מגדלת אותה ואת אחיה הקטנים לבד ולא יכולה לשלם את חשבון החשמל. היא הסבירה שלפעמים בלילה, כשאין חשמל, לא רואים כלום בבית והיא נדרשת להרגיע את אחיה. בתוכנית התארחה אם חד־הורית נוספת, שפרצה בבכי וסיפרה שבימים כתיקונם היא עובדת בשלוש עבודות כדי לפרנס, וכעת אין בכוחה לשלם את החשבון. צוות התוכנית חזר אל המשפחות האלה, ובזכות התרומות החזיר את האור לבתים.
בימים אלה מחולקים לנזקקים כרטיסי גיפטקארד לרכישת מזון. מי שמבצע את החלוקה בפועל הם אופנועני איחוד הצלה. יוזמי הפרויקט הרכיבו ועדה שחברות בה מרים פרץ, ענבל חרמוני, יו"ר איגוד העובדות הסוציאליות, ד"ר עדינה בר שלום ועדי אלטשולר, מייסדת 'כנפיים של קרמבו'. הנשים דנות בבקשות שמגיעות מהשטח, מגובות במסמכים, ומחליטות לאן ילכו התרומות. "יש לנו היום אלפי פניות למוקד", מספר ליוש, ומשתף בסיפורה של משפחה אחת מפסגת זאב - משפחה בת עשרה ילדים, האב חלה בקורונה ואינו יכול לפרנס, והאם עובדת כמזכירה. כל המשפחה הייתה בבידוד במשך כמה שבועות, והדבר הביא אותם לפת לחם. למקרים כגון זה עוזר המוקד.
עוד עשייה ברוכה שמתחילה בחיבור בין־מגזרי וממשיכה ברתימה המונית של עמך ישראל לעשיית טוב. תראו כמה טוב.