בתוך ים הקמפיינים וההתרמות ששוטפים את הציבור הישראלי, בפרט ערב ימי הדין, יש אחד שהצליח לעורר השבוע במיוחד את חמתם של בכירי מפלגות השמאל. "אוי למי שמתקרא רב ותומך בגיוס כספים עבור אדם שהורשע בכך ששרף למוות משפחה שלמה. ואוי למדינה שמשלמת משכורת לאנשים כאלה כדי שיהיו מורים רוחניים", הצהיר ח"כ עופר שלח, המתמודד לראשות 'יש עתיד'. הגדיל לעשות מזהה התהליכים, ח"כ יאיר גולן (מרצ), שקרא לפטר את הרבנים התומכים בקמפיין החדש, ובמילותיו: "את הרבנים שתומכים במחבל עמירם בן אוליאל יש לפטר מהשירות הציבורי ולהרחיק ממוסדות חינוך". גם יריב אופנהיימר, חבר הנהלת מרצ, צייץ בזעם: "כשרבני הציונות הדתית מגייסים כסף עבור רוצח המשפחה בדומא, אל תדברו איתי על עשבים שוטים. עגלה מלאה בגזענות, אלימות ושנאה. כולכם נוער גבעות".
השיטה הישנה והמוכרת של השמאל, לחבוט ברבני הציונות הדתית ובמגזר כולו בכל הקשר ממנו נודפת אסוציאציה של רצח, הופעלה גם הפעם בלי מחשבה יתרה, אבל עם מנה גדושה של פופוליזם. אולם בחינה מעמיקה מעט יותר מזו שעשו שלח, גולן ואופנהיימר, מעלה כי העצומה שהוצגה על ידם כתמיכה גורפת ברצח ערבים, היא לא יותר מדרישה משפטית יותר מלגיטימית ביחס להיסטוריית ההרשעות ברצח של בתי המשפט בישראל.
טרף קל
השבוע ניתן גזר הדין במשפטו של עמירם בן אוליאל, שהורשע ברצח בני הזוג דוואבשה ובנם הפעוט בכפר דומא לפני כחמש שנים. שופטת בית המשפט המחוזי בלוד, רות לורך, גזרה על בן אוליאל שלושה מאסרי עולם ובנוסף עשרים שנות מאסר נוספות בגין ניסיון לרצח ובגין הצתה. כמו כן הוא חויב בתשלום פיצויים בסך 258 אלף שקלים למשפחות הנרצחים.
גזר הדין אמנם לא היכה בתדהמה את צוות ההגנה ואת משפחתו של בן אוליאל, שהבינו את הלך הרוחות של בית המשפט ביחס לתיק הנדון. אולם מקורביו של בן אוליאל לא מתכוונים לוותר, והצעד הבא מבחינתם הוא הגשת ערעור לבית המשפט העליון. ערעור שכזה, וביצורו בסוללת עורכי דין בכירים שתחזק את ההגנה בערכאה האחרונה בהחלט, דורש ממון רב, אותו ביקשו השבוע מקורבי בן אוליאל לגייס מהציבור בעזרת קמפיין התרמה נרחב. כחלק מהקמפיין פורסמה עצומת הרבנים, עליה יצא קצפם של ראשי השמאל.
רבנים בכירים בציונות הדתית, בהם גם זקני הרבנים: הרב חיים דרוקמן, הרב דב ליאור והרב צבי טאו, קבעו כי האשמתו של בן אוליאל על בסיס הודאה שהוצאה ממנו בעינויים, היא מעשה פסול בקנה מידה הלכתי וגם משפטי, וכי די בעובדה זו בלבד כדי לשחררו. "אין עוררין על כך, וכך גם קבע בית המשפט, שההודאה של עמירם, שהינה הראיה היחידה נגדו, הוצאה ממנו בעקבות הפעלת עינויים. האשמת אדם על בסיס הודאה כזו היא מעשה פסול, הן על פי הדין העברי, הן על פי החוק במדינת ישראל ולמעשה בכל מדינות העולם. די היה בכך כדי לשחררו לחופשי", כתבו הרבנים. עוד הוסיפו כי הם חוששים מהאפשרות שבן אוליאל יישב כל חייו בכלא, למרות האפשרות שהוא חף מפשע. "החשש כי לנגד עינינו עלול להתרחש עוול של כליאת אדם חף מפשע למאסר לכל חייו אינו נותן לנו מנוח. מחובתנו לסייע ככל הניתן למען משפט צדק לעמירם". בזאת קראו הרבנים לתרום ל"מאבק מציל חיים זה", כלשונם, למען מימון הגשת הערעור לעליון בעניינו של בן אוליאל, שעשוי להוכיח את חפותו.
העצומה הזו, כאמור, הפכה בקלות רבה מדי לקרדום בידי השמאל כדי להחפיר בו את פני הרבנים וצאן מרעיתם, ולהפוך את כולם לתומכים ברצח. אולם מערכת המשפט של מדינת ישראל הוכיחה לא אחת ולא שתיים כי הגשת ערעור לעליון בתיקים חמורים של רצח, היתה לעתים פתח המילוט היחיד והאחרון של הנאשמים להוכחת חפותם ולהצלתם מריצוי עונש מאסר של עשרות שנים בכלא, על לא עוול בכפם.
שומרי המסורת ממרצ
אחד המקרים המפורסמים הוא זה של עמוס ברנס, שהורשע ב-1976 ברצח רחל הלר ונשפט למאסר עולם. בדמיון מסוים למקרה של בן אוליאל, עבר גם הוא חקירה תחת לחץ פיזי במשטרה, שכלל סטירות, מניעת שינה ואיומים קשים. הצוות המשטרתי, שביקש להשיג כתב אישום מהיר, הביא את ברנס לבית המשפט עם הודאה שהוצאה ממנו בנסיבות הללו. גם השחזור הקטוע שניתן תחת לחץ, שימש כבסיס לכתב האישום. כעבור מספר שנים נחשפו השקרים ועיוותי הדין של צוות החקירה בידי גורם משטרתי בדימוס, וברנס שוחרר לאחר קציבת עונשו בתום שמונה וחצי שנים בכלא. ברנס נאבק להוכחת חפותו, ודרש הליך נדיר של משפט חוזר, שהסתיים בכך שהפרקליטות חזרה בה מכתב האישום. ברנס זכה גם בתביעתו את המדינה בעקבות העוול שנגרם לו, בפיצוי בסך חמישה מיליון שקלים.
במקרה של ברנס גם בית המשפט העליון לא הועיל לגילוי חפותו, אולם נאשמים אחרים מצאו סעד בערעור לעליון, שחסך מהם ריצוי של מאסר עולם לחינם. כך במקרה של אלישע חייבטוב, שהורשע ב-2013 ברצח שי אדרי במועדון סנוקר בשדרות. חמש שנים מאוחר יותר, קיבל בית המשפט העליון את טענות סנגוריו של חייבטוב, ולפיהן תהליך חילוץ ההודאה על ידי מדובב שצרך יחד איתו סמים קשים ומסוכנים, הינו פסול, וייתכן כי זוהי הודאת שווא. השופט אורי שוהם ביקר את התנהלות גורמי החקירה וזיכה את חייבטוב מאשמת רצח. ערעור לעליון סייע גם לגרגורי בשירוב, שנידון למאסר עולם על רצח תושב ראשון לציון. ב-2006, שלוש שנים אחרי שהורשע במחוזי ברצח ונידון למאסר עולם, קבעו שופטי העליון שדנו בערעורו של בשירוב, כי בידי המשטרה היו עדויות נוספות וסותרות ביחס לזהות הרוצח, וזו בחרה להסתמך על עדות מסוימת בלבד, שהיתה גם היא מעורערת מיסודה.
המקרים הללו מצטרפים למקרים נוספים, שמעידים כי התנהלותם של גורמי החקירה בישראל ראויה לא פעם לבחינה נוספת, גם לאחר שערכאה משפטית הכריעה על הרשעה. במקרה של בן אוליאל, בו ההרשעה נסמכת על כרעי תרנגולת של הודאה שהוצאה בעינויים – ראיה שתוקפה שנוי במחלוקת בין משפטנים בארץ ובעולם - נראה שכמעט מן ההכרח לנקוט בצעד של הגשת ערעור לעליון, במיוחד לנוכח העונש הכבד שהושת עליו ואותו הוא עלול לרצות לשווא. נכון למועד כתיבת שורות אלו, דף ההתרמה למען מימון הערעור של בן אוליאל צובר תאוצה והגיע למעל שמונה מאות אלף שקלים בתוך יומיים בלבד, חרף תהליך הדמוניזציה הציבורי שעבר בן אוליאל בחמש השנים מאז נעצר. בכל הנוגע לרמת האמון שלו בפרקליטות ובמשטרה, הציבור אומר את דברו דרך הכיס. על ההתגייסות המרשימה הזו ייאלצו שלח וגולן להפיק ציוץ בפני עצמו.
הצצה היסטורית לאחור מגלה כי אין חדש תחת השמש. מלחמת הגידופים של מחנה השמאל מול מחנה תלמידי הרב קוק זצ"ל שמבקשים לבחון את חפותו של נאשם ברצח, נראית כהשתקפות של מאבק דומה שהתרחש בין אותם צדדים 90 שנה מוקדם יותר. רצח ארלוזורוב – ממנהיגיה הבולטים של מפא"י דאז, הסעיר בזמנו את היישוב היהודי בארץ. השמאל – לימים במה שנעשה לו להרגל – האשים את הימין ברצח הפוליטי. המשטרה הבריטית עצרה שני חברי התנועה הרוויזיוניסטית, אברהם סטבסקי ואב"א אחימאיר. אחימאיר שוחרר בהמשך, סטבסקי הורשע ונידון למוות.
בתוך המלחמה הפנימית של חילופי האשמות שקרעה את היישוב, ניצב הרב קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל, בנחרצות להגנת הנאשם ברצח, כשהוא מאמין באמונה שלמה כי הלה לא ביצע את המעשה. גם אז, מלחמתו של הרב למען חפותו של מי שנאשם לשווא במעשה רצח, זכתה לקיתונות של בוז וגידופים מכיוון המפלגה האדומה. כך למשל, לצד מודעות תמיכה של הרב קוק בסטבסקי שהודבקו על קירות בירושלים, נכתבו כתובות נאצה: "קלון לרבנים עוזרי הרוצחים". על אחד מקירות הבתים נכתב מה שהיום קרוי גרפיטי: "אוי לו לדור שכהניו מחפים על רוצחיו". סופה של פרשת ארלוזורוב היה בזיכויו של סבסטקי פה אחד לאחר הגשת ערעור בעניינו. אולם נראה שתשעים שנה לא הספיקו לממשיכיה של מפא"י כדי ללמוד את הלקח.
כל התורה על 16 שעות
ניסיתם פעם לקרוא את ספר תהלים מתחילתו ועד סופו במשך עשר פעמים ברציפות? נראה שרק תיאור האתגר המילולי הזה יכול לגרום לעפעפיים לצנוח בעייפות וללשון להתייבש. אבל דוד ארנד ויוסף חיים דנציגר בני החמש עשרה בלבד, נטלו על עצמם משימה כבדה בהרבה, וסיימו אותה בהצלחה וגם בהנאה ובסיפוק גדול.
קרוב ל-198 אלף מילים שיננו השניים בעל פה בו' באב האחרון, מספר מילים גבוה בהרבה מאמירת ספר תהלים שלם במשך עשר פעמים. את מה הם שיננו בחריצות שכזו? היום המיוחד שהקדישו למשימה החל בשבע בבוקר והסתיים קרוב לשתיים אחר חצות, אבל בסיומו עמד לזכותם שינון של כל ששת סדרי המשנה בעל פה. כן, שני הנערים הצעירים כמעט ולא פתחו ספרים, ואת 525 פרקי המשניות אמרו אך ורק מזיכרונם החד.
השניים, תלמידי ישיבת 'זילברמן' בעיר העתיקה בירושלים, התחילו את היום בבית כנסת החורבה, משם עברו לקבר דוד המלך בהר ציון, ובערב סיימו את האתגר שוב בבית כנסת החורבה. כל אותן שעות – 16 שעות ברצף, למעט הפסקות קצרות לתפילה ולאכילה, הם ישבו ושיננו זה עם זה משנה אחר משנה, מסכת אחרי מסכת, מברכות ועד עוקצין. "ברוך ה', כמעט לא היינו צריכים להסתכל בספר", הם מספרים, "ואם מישהו נתקע – אז השני השלים אותו". את ההרגשה בסיומו של יום לימוד אינטנסיבי שכזה הם מתארים כנפלאה: "היתה הרגשה נפלאה מאוד, ללמוד 16 שעות ביממה. בדרך כלל אנחנו לומדים מקסימום 11-12 שעות ביום. פתאום לומדים 16 שעות ברצף חזק כזה, וגם מרגישים שעשינו חיבור של כל התורה שבעל פה יחד, של כל המשנה – שהיא התמצית והשורש של כל תורה שבעל פה. וגם היה כיף לישון אחרי זה", מחייך ארנד, ודנציגר מוסיף: "היתה הרגשה טובה של סיפוק, שקוצרים את כל ההשקעה של מה שלמדנו וחזרנו כל השנים. הרגשה שהצלחנו באמת".
בישיבת 'אדרת אליהו' בשיטת זילברמן בה לומדים השניים, מתקיימת תכנית חזרות שנתית וחודשית מובנית ללימוד משניות בעל פה. היום הזה היה פסגת לימוד של חמש שנים במהלכן הם למדו את פרקי המשנה בהבנה, ולאחר מכן חזרו בכל פעם על כל פרק בעל פה מספר פעמים. בכל חודש הם חוזרים על כל הפרקים שנלמדו בעל פה, וגם נבחנים על כך. כך נרכשת בהדרגה ידיעת המשניות בעל פה, לאחר שינון של עשרות פעמים.
החלטתם של השניים ללמוד את ש"ס המשניות כולו בעל פה, ולא רק לפי החומר הנלמד, גמלה בליבם דווקא כשהגיעו לסדר היותר קשה – סדר טהרות. "באמצע כיתה ח', כשלמדנו טהרות וראיתי שמצליח לי, החלטתי לקפוץ לעניין של ללמוד הכל בעל פה. כי בעיקר חששתי מטהרות", משתף דנציגר. מה שדרבן אותם לעניין היו גם תגובות של מבקרים מבחוץ, שבאו לראות את התלמידים המשננים בעל פה: "מדי פעם נכנסו אנשים מבחוץ לבדוק אותנו, הראו להם איך אנחנו יודעים בעל פה. כשראינו איך הם התפעלו מזה, הבנו כמה זה דבר גדול". החיזוק לחשיבות שינון המשניות הגיע גם מאוחר יותר, עם לימוד הגמרא: "עד שאתה לא לומד גמרא אתה לא מבין את החשיבות של לדעת את המשניות. אבל כלומד גמרא אתה מבין כמה רצה לך הגמרא חלק אם אתה יודע את המשנה בעל פה, זוכר את כל הדינים ממסכת למסכת. יותר קל ללמוד ככה גמרא".
אחוזים נכבדים מהצלחת הלימוד בעל פה, מעניקים השניים למהדורת 'משנה סדורה', בעריכת הרב אליהו דורדק. במהדורה זו, הם מסבירים, המשניות מפוסקות ומחולקות באופן בהיר המתאם בין האמירה הקולית למראה הוויזואלי, קשר אוזן-עין שמקל על הזיכרון. "בלי זה לא הייתי מצליח. אני רואה משניות אחרות וזה לא קריא. אפשר אולי ללמוד פרק אחד בעל פה, אבל כמויות כאלה של סדרים שלמים אי אפשר בלי משנה סדורה. כל משפט נמצא בשורה נפרדת, מחולק לפי הדין, המקרה והפסיקה", אומר דנציגר. ארנד: "עד עכשיו נשארה לי תמונה בראש בהמון מסכתות של צורת הדף, התמונה של העמוד. אני הופך דפים בראש".
בימים של למידה צולעת מרחוק דרך מסכים, שפע של זמן בבידוד או בסגר שצריך למלא בתוכן, ובאווירת ימי הדין הדורשים את שלהם - הבחירה של דנציגר וארנד יכולה להוות השראה לניצול הזמן בצורה מיטבית למי שבאמת חפצים בכך.
לתגובות: Hagitr72@gmail.com