שנת תש"פ תסומן כשנה שבה הורדו המסכות במערכת המשפט. פעמים רבות שמענו יחס כמעט דתי מצידם של ראשי מערכת המשפט אל בית המשפט העליון ואל היועץ המשפטי לממשלה. כאשר נחשפו פגמים בהליך מינוי השופטים, דיברה נשיאת העליון בדימוס על פגיעה ב"קודש הקודשים". גם החשאיות הרבה שבה מתנהל הליך הבחירה של השופטים נשמרת בקנאות דתית של מסדר נזירים.
ביום הכיפורים נכנס הכהן הגדול אל קודש הקודשים האמיתי, ואת כניסתו מלווה ענן קטורת של ריח ניחוח. להבדיל אלף אלפי הבדלות, השנה נכנס הציבור הישראלי, כמעט בעל כורחו, אל קודש הקודשים המדומה של מערכת המשפט, וכמו כדי להדגים את ההבדל האדיר, הריח, כמו גם המראות שנחשפו לישראלי הממוצע, היו קשים ביותר.
עד השנה, הישראלי הממוצע היה יכול לחיות בבועה של תמימות ולחשוב שמדובר בשומרי סף נקיי כפיים, המגינים על הציבור מפני פוליטיקאים מושחתים ומפני שרירותיות שלטונית. עד השנה אותו ישראלי ממוצע היה יכול גם לחשוב שהמניעים הפוליטיים של שופטי ישראל ושל ראשי הפרקליטות הם בגדר רע הכרחי שנובע מזרמי תת־מודע. בועת התמימות הזו נופצה לבלי שוב.
ראינו השנה בשידור חי 11 שופטים יושבים ודנים במלוא הרצינות אם יורשה הציבור הישראלי לממש את תוצאות הבחירות לכנסת. במהלך הדיון בעתירות נגד הטלת תפקיד הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו אמר השופט מזוז במענה לאמירת פרקליט הליכוד שיש לכבד את בחירתם של למעלה משניים וחצי מיליון ישראלים, כי גם אם שבעה מיליון ישראלים יבחרו בנתניהו, הוא סבור שהסמכות בידו להחליט אחרת. ואכן, בפסק הדין שיצא מאוחר יותר כתב מזוז שבחירתו של הציבור הישראלי בבנימין נתניהו משקפת "כשל מוסרי של החברה ושל המערכת הפוליטית בישראל".
נשגב מבינתי כיצד לאחר אמירה פוליטית כה בוטה מצידו של שופט הוא רואה את עצמו כשיר להמשיך לשמש בתפקידו ולשפוט, ללא משוא פנים כמובן, בעתירות שונות הנוגעות לממשלה בישראל שבהקמתה הוא רואה "כשל מוסרי".
אולם לא רק הטיות פוליטיות העיבו על אמון הציבור במערכת המשפט השנה. חשיפותיו של העיתונאי קלמן ליבסקינד ב'מעריב' הראו שבבית המשפט העליון לא נמנעים מלעסוק בתיקים שבהם לשופטים ולבני משפחותיהם יש עניין אישי, ושרשימת המניעויות של השופטים עובדת בשיטת הדלת המסתובבת. כאשר שופט מעוניין לדון בתיק שהצדדים בו כלולים ברשימת המניעויות שלו, כל שעליו לעשות הוא להסיר את השם מהרשימה, לדון בתיק, ולאחר מכן להחזיר את השם לרשימה. מקרים שהיו שולחים נבחרי ציבור אל מאחורי סורג ובריח באשמה של מרמה והפרת אמונים לא זכו אפילו לדיון משמעתי כשנחשפו אצל השופטים, המורמים מעם.
מובן שניתן לדבר גם על המעורבות חסרת התקדים של בית המשפט בהליכי בחירת יו"ר הכנסת, שפגעה אנושות בהפרדת הרשויות והובילה לכאוס פוליטי ללא כל הצדקה – מלבד, כמובן, תאוות השלטון האקטיביסטית של שופטי בג"ץ והרצון להכניס את מדינת ישראל לרשימת המדינות המפוקפקות שבהן בית המשפט נותן צווי עשה בנוגע לאופן ניהול הפרלמנט, המונה, עם סגירת הגיליון, את איראן וישראל.
אך לדעתי, האירוע הבולט ביותר השנה הוא דווקא העיתוי של פסקי הדין. מיד כשהתגלו תוצאות הבחירות לכנסת ה־23, בית המשפט הרגיש שהוא משוחרר מאימת הבוחר הישראלי, ולאחר תקופה די ארוכה שבה נמנע מביטולי חוקים ומפעולות אקטיביסטיות בוטות, זכינו למתקפה של פסקי דין.
בית המשפט ביטל את חוק הפיקדון שנועד לעודד יציאת מסתננים לא חוקיים ואת החוק להסדרת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, שני חוקים שהעתירות בעניינם הוגשו כבר בשנת 2017, אך פסקי הדין חיכו למועד הפוליטי המתאים (גילוי נאות: כותב שורות אלה ייצג את המועצה האזורית מטה בנימין בעניין חוק ההסדרה).
המערכת לעולם תשמור על עצמה
בחזית היועץ המשפטי לממשלה, עמדה השנה כמובן בסימן חקירות נתניהו וכתבי האישום. שנת תש"פ התחילה בשימוע של נתניהו שהחל בצום גדליה, בלב פתוח ובנפש חפצה, ומאוחר יותר בהגשת כתבי האישום בתיקי 1000, 2000 ו־4000. אבל, כפי שאמרה ממש לאחרונה נשיאת בית המשפט העליון בדימוס מרים נאור, במובנים רבים משפטו של נתניהו הוא גם משפטו של אביחי מנדלבליט, ובהשאלה, משפטה של כל מערכת האכיפה ושל הפרקליטות.
התנועה למשילות ודמוקרטיה, ובמסגרתה גם אני, התחלנו לעסוק בביקורת על הבעיות המבניות והכשלים בהתנהלות הפרקליטות הרבה לפני שתיקי נתניהו נולדו. את גוף הביקורת על הפרקליטות ליווינו מאז הקמתו, כמו גם את הליכי החקיקה שהסדירו את פעולתו וקיצצו את כנפיו.
הפרקליטות, בגיבוי של סיקור אוהד מצד כתבי משפט ברשתות התקשורת הגדולות, הצליחה במהלך שנים רבות להסתיר או להדחיק את הביקורת המוצדקת על הפגמים בהתנהלותה. היה מקום לחשוב שבתיקי דגל כמו תיקי נתניהו ייזהרו ויישמרו בפרקליטות, יימנעו מעיגול פינות ומהפרת חוק. אולם נראה שכאשר ה־DNA הארגוני מורגל בפעולה נטולת ביקורת, אי אפשר לזייף טוהר מידות והתנהלות ישרה רק בעבור תיק אחד. וכך נחשף הציבור לאיום על עדי מדינה, לשקרים בוטים, להדלפות לא חוקיות, לאיפה ואיפה, לאכיפה בררנית ולהסתרת מידע מההגנה - וכל זה עוד בטרם החל המשפט בפועל.
במסגרת אווירת התשובה של חודש אלול, ניתן להניח שראש הממשלה נתניהו מכה על חטא על ההזנחה ארוכת השנים שלו את מערכת המשפט. ברשת שנטוותה בפרקליטות ובמשטרה כדי ללכוד את נתניהו עשו קודם שימוש נגד נבחרי ציבור רבים. חלק הצליחו להשתחרר במחיר כואב, חלק נפלו בה, אולם המגמתיות וסימון המטרות בפרקליטות לא החלו בתיקי האלפים של נתניהו. רובי ריבלין, יעקב נאמן וחיים רמון הם רק דוגמאות, וגם נתניהו עצמו יכול לשמש כדוגמה, עם תיקים וחקירות שונות שהתנהלו כנגדו בשנות כהונתו הארוכות והסתיימו בלא כלום.
התקווה לשנה הקרובה היא שבמסגרת המאבק על חפותו ימשיך נתניהו להציג לציבור את חוטיה של אותה רשת, ושהדג השמן שניסו להפיל יקרע בפרפוריו את הרשת. נתניהו קוצר את פרי ההזנחה שלו, ויש שיגידו שזה מגיע לו, אולם הליקויים בפרקליטות והתרבות הארגונית הקלוקלת שבה פוגעים בכולנו, ולציבור הישראלי זה לא מגיע.
נשבר המחסום הפסיכולוגי
אולם סיכום שנה לא יכול להסתיים רק בקללותיה של השנה החולפת. שנת תש"פ היא גם השנה של תחילת השינוי לטובה. השנה השתחרר לראשונה המחסום הפסיכולוגי שלפיו בית המשפט יכול להורות כל דבר ולעסוק בכל דבר. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין הודיע לבית המשפט העליון שפסיקתו לא תקוים. הוא אומנם שילם על כך מחיר אישי, וחבל שכך, אולם גם סימן את עצמו כעומד על משמר הפרדת הרשויות ועצמאות הכנסת.
השנה השתחרר לראשונה המחסום הפסיכולוגי שלפיו ליועץ המשפטי לממשלה זכות וטו על הליכי חקיקה ממשלתיים ועל החלטות ממשלה. הממשלה העבירה לכנסת את חוק המצלמות, שנכתב על ידי שר המשפטים אמיר אוחנה למרות התנגדותו של מנדלבליט. גם החלטת הממשלה על הקמת ועדת החקירה למח"ש עברה על אפו ועל חמתו של מנדלבליט. רק בדיעבד, בחשיפותיו של עמית סגל מהשבועיים האחרונים, הובהר לציבור מדוע התנגד היועץ המשפטי לממשלה להקמת הוועדה. בית המשפט העליון בחר כמובן לעמוד לצידו של מנדלבליט והקפיא את עבודת הוועדה, אולם בכך רק הבהיר שללא טיפול שורש, ימשיכו חלקיה השונים של מערכת המשפט לכסות אלה על פשעי אלה.
הלחץ הציבורי ההולך וגובר לשינוי מערכת המשפט, החשיפות העיתונאיות ההולכות ומתרבות, ההבנה שבמערכת המשפט יושבים בני אדם ולא מלאכים זכי כנפיים - הובילו גם לפעולות מצד המערכת עצמה.
פיילוט השידורים מבית המשפט העליון, שהוקפא למשך שנים רבות, שב והתעורר השנה. רשימת המניעויות של השופטים פורסמה, ואף יצאו כללים לשופטים המסדירים תחום פרוץ זה. המודעות של הציבור לקיומן של נציבות התלונות על הפרקליטות ונציבות התלונות על השופטים הובילה לפניות רבות ולהחלטות חשובות.
הדרך עוד רבה. הכשלים המבניים במערכת המשפט, הסמכויות הבלתי מוגבלות, הליכי המינוי הפגומים, ניגודי העניינים המובנים - כל אלו לא נפתרו השנה, אך חשיפתם וההבנה של נבחרי הציבור שיש דרישה אותנטית ורחבה לשינויי עומק דוגמת פסקת התגברות רחבה ופיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, מעניקה לכולנו את התקווה שבשנה הבאה, מלבד ציפורים נודדות, נוכל גם לספור אצבעות בכנסת בעד השינויים והתיקונים הנצרכים.