מנחם רהט: המהפכן השמרן שתקע בשופר בראש השנה שחל בשבת

הרב עקיבא יוסף שלזינגר, חרדי קנאי, פעל לפני 115 שנה לחידוש התקיעה בראש השנה שחל בשבת, כבימי קדם, אך יוזמתו לא תפסה תאוצה

מנחם רהט , כ"ח באלול תש"פ

מנחם רהט: המהפכן השמרן שתקע בשופר בראש השנה שחל בשבת-ערוץ 7
שופר
צילום: istock

1.בשבת הקרובה, א' דראש השנה, לא תישמע במקומותינו תקיעת שופר, אף שהתורה ציוותה במפורש: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כ"ט א').

כמעט 1,800 שנה, לפחות מאז חתימת המשנה, עם ישראל מדלג בהנחיית חז"ל, אחת לכמה שנים, כשא' בתשרי חל בשבת, על המצווה המעשית היחידה של א' בתשרי ראש השנה (תפוח בדבש אינו מצווה מדאורייתא).

חכמי ישראל בעידן המשנה הם שחוללו מהפך זה של הימנעות מתקיעה בשבת שחל בה ראש השנה. כל זאת מחמת החשש הדחוק למדי, שמא יעז אחד מן התוקעים בשופר, לטלטל את השופר בשבת ברשות הרבים, ונמצא שיחלל שבת בטילטול השופר כדי לקיים את מצוות התקיעה, ויצא שכרו בהפסדו. בשל חשש כל כך בלתי צפוי, שאולי אולי יצוץ באחד מן הדורות, בוורשה או בקזבלנקה, אסרו חז"ל כליל את התקיעה ביום שבת שחל בו א' בתשרי בכל תפוצות ישראל. אותו בעל תוקע אלמוני, אשם...

2. כבר בימי בית שני אסרו חז"ל תקיעה בשבת "בגבולין", כלומר בכל הערים והעיירות שמחוץ לירושלים, והתירו את התקיעה בשבת רק בבית המקדש (שנחשב אי אקסטריטוריאלי מבחינה הלכתית שבו לא חלות הלכות שבת: שוחטים את הקרבנות, מעבירים אש ומבצעים שאר מלאכות הנחוצות לעבודת המקדש).

משחרב הבית, הנהיג התנא הארצישראלי הגדול רבי יוחנן בן זכאי, שורה של הנהגות שנועדו להנציח לדורות את החיים היהודיים שנהגו בזמן שבית המקדש היה קיים. קרבנות התמיד, למשל, הוחלפו בתפילות שחרית ומנחה, וקרבנות המוספין הוחלפו בתפילות מוסף, וכן הלאה על זו הדרך.

אחת מן ההנהגות היתה, שיש לתקוע בשבת ראש השנה בתחומי ירושלים, שקדושתה מבחינה זו כקדושת המקדש, וכן בכל עיר אחרת שיש בה בית דין. ומה הקשר בין תקיעה לבית דין? - הנחת היסוד היתה, שבעיר שיש בה בית דין, כבר ידאג בית הדין למנוע את הטילטול האסור של השופר בשבת, וכך יבוא הכל על מקומו בשלום: תושמע תקיעה בשבת ראש השנה כפי שנצטווינו בתורה, ותישמר קדושת השבת מפני טילטול השופר.

אבל עם ישראל נהג לאורך הדורות להחמיר על עצמו, מעבר לקביעותיו של רבי יוחנן בן זכאי. בירושלים אמנם הוסיפו לתקוע בשבת (על בסיס הקביעה שקדושת ירושלים זהה פחות או יותר לקדושת המקדש), אבל מחוץ לירושלים נמנעה תקיעה בשבת לחלוטין – במועד לא ידוע – גם בעיר שיש בה בית דין. ברבות השנים פסקה תקיעת ראש השנה בשבת - אפילו בירושלים ובוודאי מחוצה לה. מאז לא נשמעה ברחבי העולם היהודי תקיעת שופר בא' בתשרי שחל בשבת.

3. בשנת תרס"ד, לפני 115 שנה בדיוק, התחולל מהפך בירושלים. ראש השנה תרס"ד חל בשבת, ולמרבה ההפתעה של יהודי ירושלים נשמע רצף תקיעות בסימטאותיה: תקיעה, שברים, תרועה. שלושים תקיעות, כמניין תקיעות התשר"ת שמדאורייתא.

מאחורי התקיעה, שיש אומרים כי הדיה העמומים עדיין מהדהדים בסימטאות ירושלים העתיקה, עד עצם היום הזה, מידי שבת שחל בה רה"ש, עמד החכם הירושלמי, גאון ותקיף, רבי עקיבא יוסף שלזינגר, ובקיצור עַי"ש (הישוב בני עַי"ש קרוי על שמו). הוא היה איש של ניגודים קיצוניים. בדמו זרמו במעורב אולטרא חרדיות קיצונית, יחד עם אהבת א"י בלתי מתפשרת. הוא היה ציוני עוד לפני היות הציונות, ועם זאת בעל תפיסות חרדיות קיצוניות בנוסח כת נטורי קרתא (שלא היתה קיימת אז כמובן).

4. עי"ש המהפכן הגיע למסקנה הלכתית שמצווה מדאורייתא לתקוע בשופר בא' בתשרי שחל בשבת, אך הוא צימצם מצווה זו לתחומי ירושלים בלבד. גדולי ירושלים מאוד לא הסכימו שתישבר בקדנציה שלהם מסורת בת למעלה מאלף שנה, אבל מצד שני הבינו שאולי יש ממש בדבריו ושבעצם קיימת חובה מהתורה ומדרבנן לשמוע בירושלים קול שופר גם בשבת.

ניסח את הדילמה שקוננה בלבם של רבני ירושלים, הגאון רבי צבי פסח פרנק, מי שהיה לימים רבה של ירושלים, שתיאר את הבעייתיות של התקיעה של עי"ש: "אמנם גדולי התורה חולקים עליו, אבל מפני הספק שאולי יש ממש בדבריו, אפשר שיש עניין לשמוע תקיעותיו", כתב לדורות.

באותה תקופה ריחפו גם גזירות קשות ופוגרומים אכזריים על קהילות ישראל הפזורות היהודית ברחבי הקיסרות הרוסית, וההערכה היתה שדווקא תקיעה של אותה שנה, תבקע רקיעים ותסיר את רוע הגזירה מעל אחינו בית ישראל שבממלכת הצאר האנטישמי, בדיוק כפי שבתיר מרדכי היהודי לצום מפני הגזירה בליל הסדר. הפוגרומים וגזירות הצאר נתפסו כאיום קיומי על היהדות, , ולנגד עיניו של עי"ש עמדו גם דבריו רבי יצחק בגמרא, ששנה שאין תוקעין בתחילתה מריעין לה באחריתה. מבחינתו היה בתקיעה גם מעשה מבקיע רקיעים לסיכול הגזירות הנוראות ושפך דם אחינו כמים.

עי"ש תיכנן לתקוע באותה שבת בבית הכנסת רבי יוחנן בן זכאי בעיר העתיקה. הוא טען שאין מקום ראוי יותר לתקיעות בשבת מבת הכנסת על שמו של התנא הגדול שתיקן תקיעות בשבת (בנסיבות מסויימות). אבל קנאי ירושלים גילו את תכניתו ואילצו אתו להעביר את התקיעות לביתו, בשכונת הוגרבים, סמוך לכותל. האגדה האורבנית מספרת, שגדולי ירושלים, ובהם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד רבה של העדה האולטרא חרדית, הגאון האדר"ת (הרב אליהו דוד רבינוביץ-תאומית, חותנו של הרב קוק), רבי שמואל סלנטר, רבי זלמן בהר"ן ואחרים, שהתקשו לפסול את טענותיו של עי"ש, אבל גם לא הסכימו עימו, מצאו דרך משלהם לצאת ידי חובת הספק: הם התגנבו בחשאי לפינה סמוכה, והאזינו בדממה לתקיעה הבוקעת מביתו של עי"ש.

5. עַי"ש היה דמות ציורית של מהפכן ושמרן. פנאט דו קוטבי. גם פונדמנטליסט וגם 'צייוני'. הוא למשל נלחם לא רק ברפורמים ובניאולוגים שפגש בארץ הולדתו הונגריה, אלא אפילו ברבנים הסוּפר-אורתודוקסיים, אשר העזו לקבוע שאין כל סתירה בין תורה למדע, בין יהדות להשכלה. רבי עזריאל הילדסהיימר והרש"ר הירש, למשל, שאין אינו מטיל ספק כיום באורתודוקסיותם הבלתי מתפשרת, הוגדרו בפיו אוייבי היהדות, ונטען כלפיהם שהם מסוכנים אף יותר מן הרפורמים.

כשהרב הילדסהיימר יזם בניית בית יתומים בירושלים, יצא עַי"ש נגדו בחוברת חרפות וגידופים: 'קול נהי מציון': "שמועה שמענו ונמס כל לב כי ד"ר הידלסהיימר מבערלין הניס כל חילו על ירושלים וארצה, לצור עליה. ולפרוץ פרצות בחומת בת ציון, לשפוך על עולל ועל סוד בחורים אש עברתו, וידרך את לשונו להרוג במסתרים תם, ליתן למשיסה יעקב, ואת ילדי בני ישראל למכרם לזונה נכריה, ליקח ילדים יתומים ללמדם ספר ולשון כשדים לאותות לבני ניכר אשר צור מכשול נגף פתח לעבודה זרה"

כאשר עמדה על הפרק הקמת בתי הספר הראשונים, היה הרב שלזינגר בין האישים הבולטים שהתנגדו להם, וללימוד שפה זרה בהם. כך התנגד גם להקמת בית הספר החקלאי מקווה ישראל, וכך כתב בחובת הגידופים 'קול נהי מציון': "לא עבודת אדמה חפצו זולת 'אבידת אדמה', רוצה לומר לא נתנו, לא שדה ולא כרם, אין איש ישראל אשר יש לו פרנסה משם, כי אם כך גזרה חכמתם ליקח רק ילדים קטנים, להלבישם צרפתי וללמדם צרפתי ולשלחם לפאריש, שם ילמדו מלאכת מחשבת לאבידת האדמה, ושם יגדלו להיות אנשים כבני צרפתים וכן ישובו על נחלתם".

עי"ש, שהיה תלמיד בנו של החת"ם סופר, אימץ את סיסמת החת"ם סופר שבשמה לחם בכל דבר חדש: "חדש אסור מן התורה". לכן ניהל קרבות מאסף נגד כל חידוש: לימוד לשונות זרות, השכלה ומדע, ואפילו נגד הלבוש האירופי. את הפסוק 'ויבוא יעקב שלם' דרש כך: שלם היה יעקב, משום שלא שינה שמו, לשונו, מלבושו; ראשי תיבות של"ם.

6. מצד שני היה גם 'ציוני' נלהב. הוא הזהיר את יהודי אירופה מפני הבאות והאיץ בהם למכור רכושם ולהזדרז לעלות ארצה, ואפילו למכור לשם כך את כתרי הכסף והזהב של ספרי התורה. הוא הבטיח שכאשר יימצאו בארץ הקודש 60 ריבוא יהודים, יקבלו היהודים את עצמאותם מידי העמים. הוא שלל את מוסד ה'חלוקה' הגלותי ודרש שכספיו יופנו להתיישבות חקלאית עברית, לתעשיה מתקדמת. למרות התנגדותו לשפות זרות, חתר להנהיג בארץ את הדיבור העברי, ו"ללמד הלשון אפילו לנשים". אפילו על הקמת צבא יהודי הוא חשב, כדי להגן על המושבות והרכוש, ואף חשב על שמות מקוריים לגדודי הצבא היהודי: 'שומריאל' ו'לוחמיאל'.

7. היהודי הקונטרברסלי הזה, גייס לימינו מסכת חזקה של טענות לביסוס טענתו שיש לתקוע בשבת. את עמדתו ונימוקיו המרובים פירסם במשך שנים בכתב העת התורני העברי 'תל תלפיות' שהופיע בהונגריה. הוא הזכיר, למשל, שבארץ ישראל נחגג עד למאה ה-13 ראש השנה יום אחד בלבד, כך שאין ספק שעד אז אכן תקעו, גם כשחל רה"ש בשבת, שהרי יום ב' של רה"ש, נחשב יום חול לכל דבר, כולל הנחת תפילין ותפילות חול. הוא סבר שתקיעה ביום ב' דרה"ש, כמוה כדחיית הקידוש על היין בשבת, ליום א', או דחיית מצוות ישיבה בסוכה לחודש חשוון. יום ב' של ראש השנה, שאמנם נחוג בגלות, היה מבחינתו, בעיניים ארצישראליות, המצאה בדויה מן הלב (שאולי נועדה לפצות את יושבי הארץ על מניעת התקיעה ביום א' של רה"ש, ע"י העתקתה ליום שלמחרת).

תנא דמסיע מצא בדמותו של עמוד ההוראה רבי יצחק אלפסי (הרי"ף), בן המאה ה-11, שתקע בשבת רה"ש בעירו במרוקו. הרי"ף, ענק הפסיקה (שעליו סומך רבי יוסף קארו בקביעת ההלכה לדורות בשולחן ערוך), גרס שכבר רבי יוחנן בן זכאי התיר לאחר החורבן, לתקוע בשבת רה"ש - לא רק בירושלים, אלא גם בכל עיר ועיר שיש בה בית דין, שחזקה עליו שימנע טילטול השופר בשבת. בעירו של הרי"ף בוודאי פעל בית דין, שהרי"ף ישב בראשו.

8.עַי"ש לא סמך רק על הטענה הזו, והציג הביא עדויות על מסורת של תקיעות בשבת בא"י וסביבותיה: בספרו של רבינו מנוח מנרבונא מובאת עדות של "חכם שבא מדמשק" שהעיד כי בעירו תקעו בשבת. היתה בידיו גם עדות על תקיעות בשבת בירושלים ברה"ש תרמ"ב. והתיעוד המוחץ: פיוט ארצישראלי קדום לראש השנה שחל בשבת, שנמצא בגניזה הקהירית: "מלך הזהיר בוועד/ שיהיו תוקעים בבית הוועד/ בשבת וראש השנה".

עי"ש תקע איפוא בראש השנה תרס"ד שחל בשבת, וחשב לפרוץ בכך מסורת של שיבה למצווה מדאורייתא לגבי תקיעה בא' בתשרי, שהתורה אינה מסייגת אותה לימי חול בלבד, ומכאן שכוונתה גם לשבת.

9. אבל מאז אותן תקיעות בשבת ראש השנה של שנת תרס"ד לא חודשה היוזמה של עי"ש, פרט לפעם אחת: לפני 14 שנה, לקראת ראש השנה תשס"ז שחל בשבת, החליט ארגון ושמו 'הסנהדרין החדשה', לחדש את המסורת הארצישראלית. בשעה 5.30 בבוקר התכנסו כמה עשרות בישיבת בית הבחירה בירושלים העתיקה. היו שם יהודים לובשי קפטני 'זברה' מפוספסים, לצד חרדים חובשי מגבעות וחבורת צעירים סרוגים. לאחר תפילת שחרית הוסמכו מקצת מהמתפללים לשמש בית דין, ובשליחותם התייצבו על הדוכן שני בעלי תקיעה והשמיעו תקיעה כהלכתה, ממש כפי שנהג המהפכן השמרן בשבת זו, מאה שנה בדיוק לפניהם.

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')