תפילת מנחה על מדשאת הבית הלבן
תפילת מנחה על מדשאת הבית הלבןצילום: באדיבות המצלם

לא ככה תכנן בנימין נתניהו את הטקס שיכניס אותו לספרי ההיסטוריה. רגע השיא בקריירה שלו כמדינאי הגיע באמצע תקופת השפל שלו. כשעמד על מרפסת האגף הדרומי של הבית הלבן, בתמונה שכבר מהרגע הראשון איכותה האייקונית ברורה, הוא היה לבד.

לצידו אמנם עמדו נשיא ארצות הברית ושרי החוץ של איחוד האמירויות ובחריין, אבל אזרחי ישראל לא היו שם ברוחם. השלום שודר בטלוויזיה בשעת השיא אבל נתוני הצפייה היו שגרתיים, אולי אפילו של ערב חלש.

עם ישראל לא נצמד למסכים, האומה לא ניצבה קרועת לב אך נושמת. עם כל הכבוד לשבירת הבידוד המדיני, הישראלים מוטרדים יותר מהבידוד הביתי שנכפה עליהם.

מלוא הקרדיט על הסכמי השלום הללו מגיע לנתניהו, וגם העובדה הזאת מבליטה את בדידותו. אף אחד משריו לא הוזמן להצטרף אליו בדרכו לוושינגטון. לא חברי מפלגתו, ובטח שלא ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון בני גנץ. גם שר החוץ גבי אשכנזי לא קיבל הזמנה, על אף שמקביליו מאיחוד האמירויות ובחריין הם אלו שייצגו את מדינותיהם, וייפוי הכוח שלו נדרש ברגע האחרון כדי להסמיך את נתניהו לחתום בשם מדינת ישראל.

לראש הממשלה הצטרפו רק אשתו, שני בניו, ושני נאמניו-יורשיו בשדה הביטחוני והמדיני: יוסי כהן ורון דרמר - ראש המוסד והשגריר בארה"ב בהתאמה. רק עליהם הוא סומך. וכך, בעת שההסכמים נחתמו באנגלית, עברית וערבית בשידור חי, חברי הקבינט, שרי הממשלה והח"כים לא ידעו את תוכנם, למרות שלא היה שם שום דבר שיש להסתיר. בטח שלא הציבור הישראלי, שממילא היה עסוק באותו הזמן בניסיונות להבין את תוכנן הסבוך של תקנות הסגר הקרב ובא.

החמיצות לא הייתה נחלתם הבלעדית של חלק מיושבי האולפנים, שמדברים שלושים שנה על השלום אבל אינם מסוגלים לפרגן לנתניהו כשהוא מביא אותו, אלא חלחלה גם אל לב הבייס הליכודי המסורתי. דווקא המהלך שזוכה לקונצנזוס היסטורי נדיר, לא מעורר רגשות עזים ולא מתורגם לתמיכה במנהיג. הסקרים מראים שפריצת הדרך המדינית החשובה ביותר של בנימין נתניהו לא מחזקת את עמודת המנדטים של הליכוד. לכל היותר בולמת את הירידה התלולה שם.

הרחקות הקורונה, הריחוק החברתי ועטיית המסכות כמו נשכחו בטקס החגיגי, במה שרק הדגיש את הפער והניתוק בין האווירה המדינית הנוצצת בוושינגטון ובין מיליוני הישראלים שנשארו בתחומי המדינה האדומה לחגוג תחת סגר. הנגיף הסתנן לזיכרון ההיסטורי דרך מה שלא הופיע בפריים: לחיצות הידיים הסמליות שבוטלו הפעם. גם הפלסטינים, שהחגיגה נערכה בהיעדרם, הסתננו לפריים באמצעות התראות פיקוד העורף על ירי חמאס לעבר אשדוד ואשקלון. מטח מחאה שוגר בזמן נאומו החגיגי של שר החוץ האמירתי, שדווקא הזכיר אותם וגם הודה לנתניהו על שבחר בדרך השלום והסכים "לעצור את סיפוח האדמות הפלסטיניות".

אם זה היה תלוי בנתניהו, הוא היה מעדיף לתזמן את הטקס החגיגי למועד אחר: כשתושג שליטה על התפרצות הקורונה בישראל והקשב הציבורי ישוב אליו, אולי גם קרוב יותר לפריצה המתוכננת לבחירות. אלא שאחרי שטראמפ נרתם בשנה האחרונה לקמפיין נתניהו, הלו"ז הפעם נקבע התאם לצרכיו הפוליטיים של המארח. טקס אופטימי כזה חודש וחצי לפני הבחירות בארה"ב מסייע לטראמפ. אפילו מבקריו החריפים בצד הדמוקרטי נאלצו להחמיא לו ולקושנר על היוזמה והביצוע. נתניהו נרתם לקמפיין הבחירות של טראמפ בתקוה שניצחון של טראמפ יסייע בקמפיין שלו, שעשוי להתחיל זמן קצר אחרי תוצאות הבחירות שם.

טראמפ דיבר על חמש מדינות נוספות בדרך. שמותיהן של ארבע מתוכן כבר פורסמו - עומאן, סודאן, מרוקו וערב הסעודית, אבל ההתקדמות הממשית מולן צפויה רק אחרי היוודע תוצאות הבחירות בארה"ב. מי שעוד ממתינה במתח לתוצאות היא השושבינה שלא ברצון של הסכמי אברהם – איראן, שהחשש ממנה והיריבות המשותפת מולה היוו חלק משמעותי בבניין האמון והאינטרסים בין הצדדים. טראמפ אמר זאת בפירוש: איראן לא תחתום על הסכם גרעין חדש ונוקשה כל עוד יש סיכוי שהפרטנר בעוד חודש וחצי יהיה ביידן. ניצחון טראמפ חשוב לישראל מבחינה אסטרטגית עוד יותר משהוא חשוב לנתניהו מבחינה אישית. ואולי זה מה שכדאי לזכור בסוף: הסכמי השלום הללו הם מפנה היסטורי אמיתי. ה"שלום תמורת שלום" מבוסס הפעם על ערכים דתיים ונעשה בין אנשים דתיים שדוברים זה את שפתו של זה, ותוכיח תפילת המנחה הספונטנית על הדשא בתום הטקס. העיתוי אולי לא הכי נוח והדוגמה האישית לא מושלמת, אבל ההסכם יישאר גם אחרי שהקורונה תחלוף. וגם אחרי בנימין נתניהו.

לנצח במלחמת ההתשה

הסגר שהוטל על מדינת ישראל החל משעותיה האחרונות של שנת תש"פ, חורר ונוקב על ידי הפוליטיקאים והציבור באופן שמטיל בספק את יעילותו. הניסיונות בלתי פוסקים לפורר את שאריות התקנות וההוראות הצליחו.

במדינה שמורכבת משבטים וקבוצות בעלי ערכים וסדרי עדיפויות שונים, היה צריך לקבוע הנחיות קשיחות שמתייחסות לכל האירועים באופן שווה לפי סכנת ההדבקה שבהם ולא לפי מידת החשיבות הסובייקטיבית. הממשלה ערכה בידול בין תפילות, הפגנות והופעות, וגם הוסיפה הגבלות שאינן אפידמיולוגיות אלא פסיכולוגיות כדי לעורר את הציבור, אך השיגה תוצאה הפוכה: בהיעדר אמון ביושרן והגיונן של התקנות, אנשים מתאמצים לחמוק מהקנס אבל לא מסכנת ההדבקה.

כולם חוכמולוגים וכולם צודקים, אבל ההדבקה לא תיבלם אם כל אחד ישתמש בתירוץ המוצדק שלו כדי לצאת מהבית. עיתוי הסגר דווקא בימי החגים נקבע גם בגלל החרפת ההתפרצות, אבל גם מתוך רצון לצמצם את הנזק הכלכלי. הבעיה היא שהמשמעות היא מום מולד: היומיים הראשונים של הסגר יהיו בסימן פוטנציאל חריף להמשך ההדבקה בתפילות ובארוחות החג בראש השנה, וגם אחרי שבוע של ניסיון להאט את העקומה צץ שוב חור מובנה – יום הכיפורים, שבו מרבית הישראלים יוצאים מהבית כדי להשתתף לפחות באחת התפילות.

לא ראוי ולא אפשרי למנוע זאת, ולכן אולי מלכתחילה צדק ליצמן בטענתו הבסיסית שאת הסגר יש להטיל עוד לפני החגים. גם ההכרעה על מועד הסגר, עוד לפני כניסה לפרטי ההגבלות וההחרגות, היא ביטוי של עמדה ערכית וסדרי עדיפויות.

הפער בין פסח לראש השנה, בין ההצלחה בגל הראשון לכאוס בגל השני, טמון גם ביכולתם של הישראלים להירתם למהלכי בזק. שעותינו היפות ביותר הן בעתות חירום. שם נחשפת הערבות ההדדית, הרוח והנחישות הישראלית. אלא שבמקום מאמץ קצר ומרוכז של מלחמת ששת הימים, קיבלנו את מלחמת ההתשה. הקורונה דורשת מאמץ סיזיפי ממושך ולא זוהר. הקרבנות קטנים יחסית, אבל נדרשת התמדה. מיטב בניה של מדינת ישראל מוכנים לסכן את חייהם עבור אחרים, אבל לא מסוגלים לסבול את אי הנוחות ולהקפיד על עטיית מסיכה.

אם גם שלושה שבועות של סגר לא יכריעו את עקומת התחלואה, ישראל תיאלץ להרים ידיים. אמון הציבור יירד אל מתחת לאפס ושום צעד ממשלתי לא יהיה יעיל במקום שבו גם המתים והחולים, המבודדים והמובטלים, לא משכנעים את הציבור להתעלות. מחלתם של היחידים עשויה להיות ביטוי של חולי לאומי. תסמיני הקורונה הפיזיים מתכתבים היטב עם התחושה הנפשית הכללית: מחנק, תשישות, אובדן טעם.

שנת תש"פ מסתיימת כמו פרק סיום פרוע במיוחד של סדרת מתח, שבו הקצוות רק נפתחים לקראת העונה הבאה – תשפ"א: מי ייבחר בארה"ב, מה תהיה תוצאת הבחירות שצפויות גם בישראל, כיצד יתפתח משפט נתניהו, ומעל הכל – מתי יוכרע המאבק בקורונה. הבריאותי והכלכלי, הפוליטי, המדיני, הביטחוני והמשפטי, אלו רק האתגרים שכבר ידועים. מי חלם בראש השנה שעברה שמכל מחזור התפילות המילים שבהן יש להתכוון במיוחד הן "מי במגיפה". נקודת האופטימיות היחידה של תשפ"א היא בכך שמול נתוני תש"פ הרעים, לא יידרש הרבה להתעלות כדי שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה בסגר.

לתגובות: [email protected]