לא קורונה - לא מעניין

עם שיאים חדשים של תחלואה ותמותה, נראה שחגיגות השמחה על הסכם מדיני חדש עם שתי מדינות ערביות יצטרכו להידחות לתקופה אופטימית יותר

עמנואל שילה , כ"ח באלול תש"פ

לא קורונה - לא מעניין-ערוץ 7
נתניהו חותם על ההסכם השבוע בבית הלבן
צילום: אבי אוחיון, לע"מ

1

לא בכל שנה נאמרת בכוונה מלאה הברכה השגורה "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".

לא פעם בסיום שנה אנו חשים שבסך הכול עברה עלינו שנה טובה, ומאחלים לעצמנו שהשנה שלאחריה תהיה טובה לפחות כמותה. אבל לגבי שנת תש"פ המסתיימת השבוע, רק מעטים לא יראו אותה כשנה קשה, ולא ייחלו ויתפללו שהשנה הבאה אחריה תהיה יפה ושונה. כי מי מסוגל לעבור עוד שנה כזאת?

תכלה שנה וקללותיה - הקללה הראשית של מגפת הקורונה, והקללות הרבות השונות והמשונות הכרוכות בה. למעלה מאלף מתים בישראל עד כה. מאות אלפי נדבקים ואלפי חולים מאושפזים, עם עומס על מערכת הבריאות המשבש את יכולתה לתת מענה מיטבי לבעיות רפואיות אחרות. פגיעה כלכלית קשה שהגיעה ברמות משתנות אל רוב אזרחי המדינה. פגיעה קשה בכל תחום האירועים הציבוריים - משמחת חתן וכלה ועד למופעי תרבות ואירועי ספורט. ימים ארוכים של בידוד אישי למי שנדבק בווירוס או נחשף לחולה מאומת, וסגרים כלליים שנגזרו עלינו תוך פגיעה בשמחת החג בניסן, וכעת גם בתשרי. סבים וסבתות שהוגדרו כשייכים לקבוצת סיכון ונותקו מילדיהם ונכדיהם, עד כדי חוסר יכולת לקיים את מצוות "והגדת לבנך" במוסד היהודי־ישראלי המושרש כל כך של ליל הסדר המשפחתי. שנת לימודים משובשת במערכת החינוך ובאקדמיה, שעל אף כל המאמצים להוציא ממנה את המיטב - אין ספק שנפגעה בה השכלתם, התפתחותם ורווחתם הנפשית של התלמידים. ואחרון חביב - בתי כנסת שנסגרו או דוללו מיושביהם, מנייני תפילה שגלו לחצרות ולרחובות, ושיעורי תורה שחלקם בטלו וחלקם ממשיכים להתקיים בתנאים שפוגעים באיכות הלימוד. וזו רק רשימה חלקית של הפגעים שבאו עלינו בשנה המסתיימת.

2

אחרי הפוגה בדמות חופשת קיץ שעברה בשאננות מסוימת, גם אם ללא חופשות בחו"ל, השנה הקשה הזאת מסתיימת באווירה מדכדכת במיוחד. על פי החלטות הממונים על המאבק במגפה, לפנינו שלושה שבועות של סגר, שיהפוך לאתגר לא פשוט את תפילות הימים הנוראים, וכן את שמחת חג הסוכות ושמיני עצרת. והגרוע מכול הוא שלא מובטח לנו שכל זה יועיל.

מהסגר של פסח ויום העצמאות יצאנו לפחות עם השטחה ברורה של עקומת ההידבקות ועם תחושה שהמאמץ הועיל והמגפה נעצרה. לצערנו לא השכלנו לנצל אז את המצב הטוב יחסית, ולא חשוב כרגע מי אשם בכך יותר – הממשלה או הציבור. כעת המצב קשה הרבה יותר. הציות להחלטות הממשלה והפרויקטור רוני גמזו הוא המינימום שכולנו מחויבים לו כעת, למרות כל ההשגות והטענות על פרטים כאלה ואחרים. האם זה יספיק? הלוואי. דרוש שיפור משמעותי באופן ניהול המשבר בידי רשויות המדינה, ויש צורך בהגדלת ראש ובקבלת אחריות על ידי הציבור. וצריך הרבה תפילות. כמו שנאמר בפיוט 'אחות קטנה' שפותח את תפילות ראש השנה: "אחות קטנה (משל לעם ישראל) תפילותיה עורכה ועונה תהילותיה / א־ל נא רפא נא למחלותיה / תכלה שנה וקללותיה".

כולנו תפילה שבשנת תשפ"א תסור המגפה מעלינו ומעל העולם כולו. שיימצא החיסון או הטיפול הרפואי הנכון שישים לה קץ. שתעבור מן העולם כמו מגפות ומחלות אחרות שהפכו לנחלת העבר, לאחר שבמשך דורות הטילו אימה על האנושות והפילו בה חללים רבים. ועד שתימצא התשובה המדעית והרפואית, מי ייתן ונדע לפחות לשים בצד את יצר התחרות והמחלוקת, את האינטרסים הפרטיים והקטנים של כל אדם וכל סקטור. שנצא מהמצב המחפיר והנחשל שאינו ראוי ואינו מתאים לעם חכם ונבון. שנשכיל לשלב כוחות ומוחות כדי שהמצב בישראל יהיה טוב לפחות כמו באותן מדינות שמנהלות את משבר הקורונה בתבונה וביעילות.

3

בשבוע החמצמץ הזה שחותם את השנה היה גם דבש שאמור להמתיק אותו: אירוע חגיגי והיסטורי של חתימת הסכם ידידות ושיתוף פעולה בין ישראל לבין שתי מדינות ערביות - איחוד האמירויות ובחריין. מדובר אומנם במדינות קטנות בשטח ובאוכלוסייה, אך בעלות כלכלה חזקה שהופכת אותן גם לבעלות השפעה. הן אומנם לא שייכות למעגל המלחמה והאיבה שמקיף אותנו מדרום ומצפון, אבל יש להן השפעה על האווירה הכללית במדינות ערב, והתקווה היא שמדינות ערביות נוספות ישאבו מהן לגיטימציה לנקוט צעד דומה.

בהשוואה להסכמים שנחתמו בעבר עם המצרים, הפלשתינים והירדנים, אפשר לומר שההסכם הזה אולי מבטיח פחות. מלכתחילה הוא לא מתיימר לסיים סכסוך דמים ולהפוך אויב לאוהב. אבל בניגוד להסכמי העבר, שהידידות ושיתוף הפעולה שהבטיחו נשארו ברובם על הנייר - יש יסוד להניח שמה שהובטח ב'הסכם אברהם' באמת יתקיים. התחושה הכללית היא שבאמירויות ובבחריין שמחים לחמם את היחסים עם ישראל, ולרצון לשתף פעולה ולנרמל את היחסים שותף גם העם ולא רק הנהגת המדינה.

אז מדוע אין תחושה של התרוממות רוח?

ראשית, משום שהשמאל הישראלי, ברובו הגדול, החליף את דגל השלום בדגל רק־לא־ביבי. כל עוד בעלי הגישה הזאת שולטים בהלך הרוח התקשורתי, קשה לצפות לפרגון נלהב להסכם שלום שהביא נתניהו. מה גם שבהסכם הזה אין איזו עקירת יישובים עסיסית שאפשר להתענג עליה.

אשר לימין, הוא יכול אולי להיות מרוצה משלום שאין בו מסירת שטחים, אבל בניגוד למה שמנסים למכור לנו, יש להסכם הזה מחיר לא קל לעיכול. לא מדובר בשלום שניתן רק בתמורה לשלום. את סוגיית הפגיעה ביתרונו האיכותי של חיל האוויר שלנו כתוצאה ממכירת מטוסי F-35 חמקניים למדינה ערבית, אשאיר להתייחסותם של מומחים ללוחמה אווירית. אבל אי אפשר שלא להתאכזב מכך שבמסגרת ההסכם ישראל מוותרת כעת על החלת ריבונותה על ההתיישבות ביו"ש, ומורידה את העניין מסדר היום גם לשנים הבאות. מדובר בהבטחת בחירות מרכזית שהוצגה גם היא בטקס חגיגי בבית הלבן, ואף סייעה לנתניהו להגיע להישג אלקטורלי שקנה לו תקופה נוספת בראשות הממשלה. אז נכון שהוצבו מכשולים בפני יוזמת הריבונות - חלקם בידי בכירים בממשל טראמפ וחלקם בידי שותפיו הקואליציוניים של נתניהו, גנץ ואשכנזי, שחתמו על הסכמה לריבונות אך בפועל עשו הכול כדי לחבל בה. ונכון שגם בימין ובהתיישבות קמה התנגדות להחלת הריבונות במסגרת תוכנית טראמפ בגלל כמה פגמים קשים שנמצאו ב'עסקת המאה', ובראשם הקפאה וייבוש של יישובים מבודדים והסכמה משתמעת של ישראל להקמת מדינה פלשתינית ב־70 אחוזים משטחי יו"ש. אבל אחרי כל זאת, הימין האידיאולוגי לא השתכנע שנתניהו התאמץ למצות את מה שניתן מחלון ההזדמנויות הנדיר להחלת ריבונות, ולו חלקית. כריכת ההסכם עם מדינות המפרץ בהקפאת רעיון הריבונות, כשבמקביל גם התכנון ואישורי הבנייה ביישובים נכנסים לקיפאון ולייבוש, לא עושה חשק לקפוץ משמחה לאחת מבריכות השכשוך שכל יישוב ראוי לשמו ביו"ש מתברך מהן.

4

ולבסוף, הציבור מתקשה לשמוח כאשר מצוקות הקורונה וגזרותיה מקיפות אותו מכל עבר. התודעה הציבורית נמצאת במצב של "לא קורונה - לא מעניין", אם מותר לשנות במקצת את המנטרה השגורה בפיו של נפתלי בנט.

עם כל הכבוד להצלחה המדינית הזאת, הציבור רוצה לראות את ראש הממשלה שלו מצליח בתחום שהכי נוגע אליו והכי פוגע בחייו. כל עוד אי אפשר לטוס לארצות הברית או לאירופה, או אם תרצו - כל עוד אי אפשר אפילו לטוס לאומן לראש השנה, קשה להתלהב מהבטחות עתידיות לטיסות עסקיות או תיירותיות בבחריין, או לחגוג את קיצור הדרך בטיסות להודו דרך שמי סעודיה, כיוון שהן ממילא אינן רלוונטיות בעולם של קורונה. הציבור בישראל מצפה מהממשלה ומראש הממשלה להחזיר לו את החיים שלו, את הפרנסה, את היכולת לחיות נורמלי, לבקר את סבא וסבתא, להתפלל בבתי הכנסת, להוריד את המסכה המעיקה הזאת. אז יכול להיות שראש הממשלה צריך לפנות מזמנו ומתשומת ליבו ולנצל הזדמנות מדינית נדירה, אבל מצב הרוח של הקולקטיב הישראלי לא מתאים כעת לחגיגות שלום.

לתגובות: eshilo777@gmail.com