סיפור הלידה שלי מתחיל לפני כשנה כשויתרנו על החלום לילד רביעי. לא יכולתי לשאת את 723 הדקירות והמחטים שספגתי, את עצמי עצבנית, בכיינית, נפוחה, הכל בגלל ההורמונים.
הפסקנו את כל הטיפולים ו... נקלטנו. כשגילנו שאנחנו בהריון התחיל הסגר הראשון, את רוב הבדיקות נאלצתי לעבור לבד.
לא אשכח את האולטראסאונד הראשון, כשקלטתי שהגוף שלי מוכה טראומה, רועד מחרדה. הייתי רגילה לאולטראסאונדים בלי מטרה עם בטן ריקה... לבדיקות פולשניות שלא נגמרות ומבלי ששמתי לב, בי זה פגע.
בלי הצהרות קיוויתי והתפללתי ללידה בלי מחטים, זריקות והרדמות שעבורי הן טראומטיות. שבוע 40 התחילו לי צירים לא סדירים וכואבים. שבועיים שלמים הם ליוו אותי, מבלי להתקדם ללידה.
התחלתי לחשוש,רגע, שניה, מה קשור צירים בלי לידה?! שבוע 42+2 יום שישי השעה 13.00, אני מגיעה לביקורת שיגרתית ב"מרכז רפואי מעיני הישועה" כדי להכניס את השבת ברוגע ושלווה. האחות ברגישות בודקת אותי "פתיחה 2.5, את נשארת ללידה אם לא יתקדם תקבלי זירוז לידה" היא אומרת.
השעה 14:00, התיישבתי על המיטה, כאובה, והתפללתי שיפתחו שערי שמיים שיזוז משהו רק לא לפגוש את המחט הארורה. פתאום בלי שום הכנה התחילו צירים כל 3 דקות, הייתי בטוחה שזהו אני בלידה, הנה מישהו שם מקשיב לי למעלה, עקיבא מהר קורא לאחות ומבקש: "תבדקי אותה היא סובלת נורא". האחות בודקת פתיחה 3.5. האסימון נופל, זה מתקדם לאט.
עייפה מהשבועיים האחרונים, בדמעות ופרידה מהחלום אני מבקשת מעקיבא: "שושי תבקש מהמרדים שיבוא, לא נורא, ניסיתי, נתמודד עם הטראומה. נתמודד עם המחט. רגע לפני שהמרדים מגיעה המיילדת (המלאך שלי) וממליצה לפקוע את המים בכדי לא לעצור את תהליך הלידה. אני מקשיבה לה, היא פוקעת את המים.
המרדים נכנס. מושיב אותי על המיטה ומבקש ממני לא לזוז. הוא מחפש את המקום להזריק לי את האפידורל אבל מה?! שבוע 42 וכל הגב שלי מלא בצקות בלתי אפשרי למצוא את הנקודה. בעודו מחפש, הצירים מתקדמים ואני חייבת להישאר ללא תזוזה שלא לסכן את חיי. נזכרתי בנשימות ובהתהליך שעברתי, הזכרתי לעצמי שבסוף הכאב יגמר ואני אשאר עם פלא קטנה.
הסתכלתי על עקיבא מתפלל ובוכה, והתמלאתי תפילה, הנה אני מאמינה בעצמי, אין ממה לפחד אחרי מה שעברתי הכל קטן עליי. השעה 17:00 פתאום ללא הכנה בעוד המרדים מחפש היכן להזריק, אני מרגישה אותה וצורחת "אני יושבת עליה, אני יושבת עליה".
המרדים תופס צעד אחורה ומפסיק לחפש. המיילדת שואלת "ענהאל את בלידה איך תרצי ללדת?!" אני: "מה? מתי? איך? עייפה ותשושה אני שוכבת על הצד, המיילדת מעודדת ומזכירה "תלחצי ותנשמי נשיפה ארוכה שששששששששש". השעה 17:14 נשיפה אחת. דחיפה אחת. היא בחוץ.
הפלא נולדה. בלי מחט. אבל התמודדות איתה. עם פחד אבל התגברות עליו. בעודי רועדת אני מבינה שלפעמים רק צריך "להאמין לראות שטוב בלי להביט שוב לאחור". לפעמים הסיפור שכתבו לנו יותר טוב ממה שכתבנו לעצמנו רק צריך לאפשר לו להיכתב.