א. הימים הנוראים ששיאם יום הכיפורים, מביאים לשולחנם של רבנים שאלות הלכתיות רבות. הקשות שבהן – שאלות של פיקוח נפש או ספק פיקוח נפש, בהם אנו דוחים את הצום כדי להציל את הנפש.
רבים שאלו – הרי כל מחלה קלה עלולה להתפתח לפיקוח נפש, ואם כך – אפילו הצטננות קלה העלולה להתפתח לדלקת ריאות ולמוות, תדחה את הצום!
התשובה לכך היא, שרק מצב של פיקוח נפש העומד ממש מול עינינו מתיר לדחות את צום. גם אם יש ספק המתלווה אליו.
הדוגמה שהמשנה (יומא פרק ח) מדברת עליה מבהירה זאת. אם אנו רואים בית שקרס – אם היה שם אדם, המצב הוא ודאי מסוכן. הספק – האם האדם אכן שם, האם עדיין חי, וגם אם כן – האם נצליח להציל אותו עד שנסיים לפנות את האבנים ועוד.
אבל כשהמצב כרגע לא מסוכן – אין דוחים את הצום מפני חשש עתידי.
ב. ימים אלה שבים ומזכירים לנו מדי שנה את מחדל יום הכיפורים. המחדל נבע בעיקרו מקונספציה שגויה שאיש לא טרח לאתגר אותה – המצרים לא יעזו לצאת למלחמה, שש שנים לאחר התבוסה הקשה שלהם במלחמת ששת הימים.
כך התעלמו הגורמים הקובעים מהנתונים שהגיעו אליהם, ואשר כל חייל בתעלת סואץ יכול היה לראות – ההכנות האדירות של מצרים למלחמה. אפילו בערב המלחמה כשההכנות הפכו גלויות יותר – הקונספציה עיוורה את העיניים ולא אפשרה לנתונים לבלבל אותה.
נראה ששוב אנו במצב כזה.
לדעת חלק ממנהלי בתי-החולים הגדולים, הם אינם קרובים לקריסה. ודאי לא בתי החולים שבאזור המרכז, שם חיה רוב המדינה. גם הסבורים שאנו קרובים לקריסה – מודים שהיא לא ממש בפתח אלא מעלים חששות גדולים מפניה.
לכאורה נראה שהדבר דומה יותר לחשש מפני מה שיתפתח בעתיד שאינו מוגדר כעת פיקוח נפש. בייחוד לאחר שבסבב הקודם נוכחנו לראות שהפחדות של גורמים במערכת הרפואית היו תלושות לגמרי מהמציאות.
אך בעיקר – מה המשמעות של הביטוי המפחיד "קריסת בתי החולים"? האם כמו מקדש דגון שמתמוטט על יושביו בידי שמשון הגיבור, יקרסו בתי החולים על יושביהם? ודאי שלא. הכוונה שבתי החולים לא יעמדו במספר המאושפזים.
ואז... ובכן מה יהיה אז? אנו נמצא יותר נפטרים ל"ע מחמת הקורונה.
משהו כאן לא הגיוני, או לפחות לא קוהורנטי בצורת השיקול. למה מספר הנפטרים הקיים היום לא מצדיק סגר וכשהוא יעלה – זה מצדיק סגר? אם עבור חיי אדם אנו מוכנים להרוס את הכלכלה הלאומית והחוסן הבטחוני שהיא מקיימת, את הפרנסה של מאות אלפי אנשים, את עתידם וחלומותיהם, את בריאותם הנפשית, יציבות המשפחה שלהם, ועוד – היינו צריכים לעצור הכל כבר מזמן. בלי קשר לקריסה.
המצב הוא, שמקובל עלינו להמשיך ולהתנהל גם כשיש אחוז מסוים של נפטרים, ולא עוצרים הכל. אלפי אנשים מתים מדי שנה מזיהום אויר של המפעלים, מתאונות דרכים, תאונות עבודה, תאונות אימונים, זיהום נרכש בבתי החולים, ועוד גורמי מוות, ה' ישמור.
לא עוצרים את כל המשק התחבורה והמפעלים – אבל עושים כל מאמץ להפחית אותם. למה הקורונה שונה מהם?
בנוסף, כבר עתה יש נתונים על עליה של עשרות אחוזים במספר המתאבדים ובניסיונות ההתאבדות בגלל הקורונה. לאחרונה פורסם עוד, כי ערירים רבים ששהו בבית בלי קשר עם הסביבה מצאו כך את מותם. גם זו אחת מתוצאות הסגר וההגבלות. כך יצא "שכרנו" בהפסד נפשות כאן ועכשיו, לא בעתיד.
ג. את בעיית בתי החולים, אפשר לפתור באופן קל וזול בהרבה. לגייס רופאים ואחיות בפנסיה, להרחיב את יכולת הקליטה של בתי החולים. לגייס את הצבא וחיל הרפואה שנשלחים מעת לעת לאזורים שונים בעולם בהם מתרחש אסון, הפעם לא צריך לטוס. זה ליד הבית.
ואם כבר מלחמת יום הכיפורים – במלחמת יום הכיפורים (כמו במלחמות אחרות), כשמפקד נהרג, תופס הסגן את מקומו ומוביל את החיילים. כשגם הוא נהרג תופס אחד המפקדים הזוטרים יותר, ולעתים אפילו חייל פשוט, את הפיקוד. רבים מאלה זכו אח"כ לצל"ש עבור אומץ תושיה והצלחה בקרב.
כשהיה חשש שמא כח האדם הצהל"י לא יספיק להמשך המלחמה – עלתה האפשרות לגייס שמיניסטים לצבא. מה שבסוף לא היה נדרש.
כמו במלחמה, מדוע לא לגייס רופאים ואחיות סטאז'רים – אף שחסרות להם הדיפלומה וההתנסות – למלחמה בנגיף הזה, כשהם מונחים בידי רופאים בכירים?
איכשהו נוצר הרושם שסגר הפך להיות 'תרופת פלא' ומתכון להצלחה, כשהמדד היחיד להצלחה זו הוא מספר הנפטרים ומצב המחלקות בבתי-החולים, תוך התעלמות משאר הנתונים. את המחיר הכבד בפרנסה בחוסן הכלכלי והלאומי, וגם בנפש, ישלם העם כולו. גרוע מכך – לכל בר דעת ברור, כי בהעדר פעולות משלימות לקטיעת שרשרת ההדבקה הסגר לא יועיל, והוא כמו פלסתר על עורק מדמם.
אין די מילים באמתחתי לבטא את כאב הלב, את התסכול והזעם. אני מתחנן לכל מי שביכולתו להשפיע – לעצור את האסון מבעוד מועד. הצילו!