
המשבר ביחסי חרדים-חילונים, התדרדר בימים האחרונים לשפל חסר תקדים. הטריגר לכך הם המהלכים הפוליטיים החרדים, שיצרו רושם לפיו החרדים משתמשים בכוחם הפוליטי כדי לפטור את עצמם מחובת המאבק בנגיף.
נדמה שהשפל אליו הדרדר הנתק בין שני צידי המתרס לא היה כמותו מאז ימות קום המדינה הזכורים שלא לטוב בהקשר זה. אך ככל שחולף הזמן מתקבע הרושם כי הנתק הזה איננו אלא תוצאה של נתק אחר, הנתק בין נבחרי הציבור לבין אותם שבחרו בהם.
הנה דוגמה אקטואלית: מתווה התפילות בבתי הכנסת שגובש השבוע, שנראה כאילו נלקח מימי חלם בתפארתה. בהנחה שרוב גבאי בתי הכנסת בארץ אינם אדריכלים או מתמטיקאים, קל לנחש שאף גבאי אינו מבצע את המדידות והחישובים הסבוכים הללו. התוצאה מכך תהיה כניסת מתפללים ללא כל הגבלה. ספק אם קל יותר לפענח את מודל המתווה המסובך, או לפצח את הלך מחשבתם של אותם שיצרו אותו. קשה עד בלתי אפשרי להבין מדוע קובעי המדיניות אינם מסוגלים להבין את מה שכל אדם מן השורה יודע: מתווה מסובך שכזה לא יעבוד, נקודה.
אלו שיושבים ומקבלים החלטות על חישובים מתמטיים מסובכים עבור מתווה בתי הכנסת, הם אותם מנותקים שקיבלו לא מכבר החלטה על כיבוי מיזוג האוויר בתחבורה הציבורית בעיצומו של קיץ ישראלי לוהט "למען שלום ובריאות הציבור". הניתוק הזה יוצר משבר אמון עמוק שספק אם ניתן לאיחוי. משבר האמון, בצירוף הקושי האופרטיבי ליישם הנחיות עמומות ומבלבלות המתחלפות במהירות האור, גרמו לציבור להיות פחות ממושמע, פחות קשוב, וליישם פחות את ההנחיות שלא מצטיינות בחכמה יתרה.
ולא, הנתק הזה הוא ממש לא רק של הפוליטיקאים החרדיים שדווקא מחוברים מאד לשטח, לפחות לשטח שלהם. וממש לא רק של אנשי הקואליציה, אלא גם של אנשי האופוזיציה. שכן בעוד חכמי החלם הראשונים דאגו לאלפי מכונות הנשמה במקום לחזק את מערכת הבריאות שבקושי שורדת עם חמש מאות חולים, יריביהם מהאופוזיציה מעדיפים לזעוק על צוללות, שמפניות ומטוס פחות או יותר. לא שאלו נושאים אזוטריים, אך עם כל הכבוד הראוי הם עדיין קצת פחות חשובים מהעובדה שאנחנו בדרך להיות לומברדיה אפריל 2020.
וכל עוד והנתק הזה ימשיך, גם הנתק בינינו יגבר. כי כנאמר בספר שופטים, כאשר "אין מלך בישראל" אזי "איש הישר בעיניו יעשה". ואת זה כולנו רואים בשטח.
על פניו, נראה כי זוהי גזירת גורל. מי ששוכן בהיכלי השן לעולם לא יבין את זה שלוחך אשפתות. אך זו טעות חמורה. בתחום תכנון תחבורה ציבורית ישנו מונח יסוד הנקרא "שיתוף ציבור". זוהי אקסיומה קונצנזואלית בתחום התחבורה הציבורית שגם מהנדסים מקצועיים מלומדים ומוכשרים ככל שיהיו אינם יכולים לתכנן תחבורה ציבורית יעילה ונוחה בלי לשמוע את דעתם של הנוסעים הקטנים שחווים את המציאות על בשרם.
בשל כך, כל תכנון של תחבורה ציבורית במדינה מתוקנת חייב לכלול את הרכיב הבסיסי הזה, שנעשה בשלל פלטפורמות. בשנת 2020 בואכה 21 ישנם לא מעט כלים ופלטפורמות דרכם ניתן לשתף את הציבור לא רק בתכנון תחבורה ציבורית אלא בסקאלה רחבה יותר של החלטות קרדינליות. הציבור לא חייב להחליט הכול בעצמו, אבל נבחרי הציבור חייבים לשמוע את דעתו של הציבור עליו הם מחליטים. אחרת ניאלץ להמשיך ולבחור אותם מחדש שלוש פעמים בשנה.
הכותב הוא כתב בעיתון "בקהילה"
